תגובות לפוסט: "מתנה בשישי: תיק של המעצבת דניאלה להבי"

מאת: שחר

שחר — Fri, 18 Oct 2013 07:20:17 +0000

הטובה הכי גדולה שעשיתי(טוב, אולי לא הכי גדולה, אבל בטח הכי אפנתית), היא שהצלתי לחברה טובה את ההופעה- שתי דקות לפני שהיא הייתה אמורה לעלות על הבמה, להנחות טקס חשוב. לפני שהטקס התחיל, היא נכנסה לשירותים עם השמלה הכי יפה בארץ- בצבע ורוד עתיק, עם שילובי תחרה עדינים. אלא שכשהיא יצאה משם, הריצ'רץ' סרב להסגר, ולא משנה מה. מתח, לחץ, עצבים, דמעות ומה לא! במקרה הייתי בזירת האירוע, אילתרתי איזו קומבינה עם סיכת ראש, וסגרתי לה את הריצרץ הסורר. הנחיית הטקס הייתה מושלמת כמובן!!!!

מאת: שן שן

שן שן — Sun, 13 Oct 2013 08:48:25 +0000

חברה שלי בקשה ממני שנצא לדאבל דייט עם בחור חמוד שהכירה דרך האינטרנט וחבר שלו , בתחילה לא הסכמתי ודחיתי את ההצעה בכל תוקף כי הייתי אחרי פרידה מחבר שלי והייתי עצובה וממש לא התחשק לי להכיר בחור חדש ,אבל אחרי שכנועים והצקות רבות הסכמתי לדייט רק בשביל לרצות אותה. האמת שהדייט היה מאוד מצחיק ומעניין לא אספר לכם הכל אבל אגיד בקצרה שיצאתי משם בזוגיות חדשה ומוצלחת :)

מאת: נטע

נטע — Sun, 13 Oct 2013 06:45:44 +0000

קשה לקרוא לעזרה לחברה טובה, הכי טובה כ"תיק" שנפל עליי, בעיקר לאחת כזו שאני הפלתי עלייה אינספור תיקים לאורך שנות חברותינו, ובעיקר שהייתי עושה את זה שוב ושוב ושוב בשבילה. הדס טובת הלב, חברתי האהובה, הוזמנה לחתונה כשהיא, אבוי בלי בן זוג כדי להציג לדודות החטטניות שמאחלות בפה מלא ארס- נו, בקרוב אצלך. החתונה הזו הייתה מלחיצה מתמיד מאחר והאקס המיתולוגי היה צריך להיות נוכח, כי הוא, מה לעשות, אחיה של הכלה. כן, הדס היקרה שידכה את אחותו לבן דודה, רק שהם החזיקו מעמד, בזמן שהיא והאקס נפרדו לאנחות, בעיקר שלה. לחתונה שכזו מתכוננים חודשים מראש. 3 חודשים לפני כבר חיפשנו שמלה, ועברנו/ חפרנו/ נברנו בקולקציות של כל מעצבות הארץ, אך לשווא. לבסוף הצעתי כי נקנה את השמלה מחו"ל, דרך אתר שכבר יצא לי לקנות ממנו בעבר. כך, לפחות תהיה להדס תכנית גיבוי. השמלה הוזמנה יחד עם עוד דברים בשבילי, ולכן ניתנה הכתובת שלי. עכשיו נותר רק להמתין. ולהמתין. ולהמתין. ולהמתין. והשמלה לא מגיעה. 4 ימים לפני החתונה החבילה מגיעה והשמלה.. אבוי… לא מתאימה. למרות יכולות התפירה המאוד מוגבלות שלי, הצעתי שעם מספר תיקונים זאת תהיה השמלה המושלמת, הרי כבר נרכשו נעליים ותיק והמתנו כל כך הרבה זמן. הדס, לחוצה ונרגשת, הסכימה. מקוצר הזמן של הדס הסכמתי להיות זו שתיקח את השמלה בחזרה מהתופרת. יום לפני החתונה, השמלה בידי, והיא נהדרת. השארתי אותה השקית ליד הדלת והלכתי להתקלח. כאשר יצאתי מהמקלחת גיליתי שהכלב שלי הוציא את השמלה מהשקית, קרע את המכפלת, ופרם חלק גדול מהרקמה המיוחדת שהייתה בצד השמלה, ושהתופרת עבדה קשה (ובהרבה מאוד כסף נוסף) כדי לא להרוס. חשכו עיניי! איך אני מספרת את זה להדס? לילה שלם ישבתי לנקות את השמלה, לתפור את המכפלת בזהירות, לרקום את מה שהכלב שלי פרם. לא הלכתי למחרת לעבודה כדי להמשיך ולנקות ולתקן ולהביא את השמלה למצב של לפני. להדס סיפרתי רק אחרי החתונה….

מאת: שני

שני — Sun, 13 Oct 2013 04:49:32 +0000

מכרה מהלימודים חיפשה קט-סיטר לשלושה חודשים לחתול שלה בזמן שהיא מטיילת בהודו.
היא חיפשה וחיפשה עד שלבסוף חצי התנדבתי/חצי נודבתי לשמור עליו.
ביצענו העברה הכוללת- ארגז חתול אחד+ חתול, ארגז צרכים אחד, שני שקי חול, שק אוכל עצום, מספר כדורי משחק, משטח גירוד לציפרניים….
הבחורה טסה ואני נשארתי עם החתול הפחדן ביותר עלי אדמות! חתול חמוד, אבל עם הפרעה עמוקה, הוא פחד מרעשים (קטנים כגדולים) ומגברים. הוא היה מוצא את הפינה הכי חשוכה וצרה, נכנס אליה ולא יוצא שעות!
שלושה חודשים זו תקופה לא קצרה כשמדובר בחתולים. יום אחד כשהייתי בעבודה הוא הצליח לפתוח לעצמו את הרגל, לדמם לי בדירה וכמובן- להדחף לתוך מגרת הצעיפים וחגורות שלי. לא אפרט על ההכנות והנסיעה לוטרינר וגם לא על הטיפול עצמו, רק אציין כי הניתוח, התרופות והחבישות עלו מעל 1500 שקלים אשר יצאו היישר מארנקי הדל.
שלושה חודשים עברו עם עוד הפתעות פה ושם (חלקי ציפור על המיטה, נעיצות ציפרניים בסוודר אהוב, מספר כוסות שבורות…) עד שלבסוף הגיע היום המיוחל שבו אמא שלו חזרה לארץ! ידעתי שהיא לא תיקח אותו באותו היום, אך זה סימן לי את הסוף, את החופש, את החזרה לשגרת החיים שלי! כמה שטעיתי.
היא חיפשה דירה במשך כמה שבועות, מרוב ייאוש כבר הצטרפתי אליה כדי לזרז עניינים. שוב- כמה שטעיתי.
היא חזרה לחבר הקודם שלה, ישנה אצלו כמה ימים עד שהוחלט שהיא עוברת לגור איתו! החתול מפחד מגברים!! את לא יכולה לגור עם גבר! אני לא מסכימה!! צעקתי כלכך חזק, אבל כשצועקים בלב זה לא מספיק….

מאת: Net

Net — Sat, 12 Oct 2013 21:35:38 +0000

אחותי התאומה ואני שרתנו באותו בסיס, היא חתמה קבע שנה אחרי. וכן יום השחרור שלה הגיע! אני בבית עוסקת בענייני כשאחותי מתקשרת אליי בלחץ -מסתבר שלהשתחרר מצה״ל אורך יותר זמן מהמתוכנן ושהיא לא תספיק להשתחרר בבקו״ם… כמובן שתאומה לא מפקירים ולאור השחרור הפגנתי רעות אמיתית ונחלצתי לעזרתה- לקחתי את האוטו ויצאתי למסע השחרור השני שלי:), מאחר ואנחנו נראות אותו הדבר נסעתי לבסיס ומשם במירוץ נגד הזמן לבקו״ם שם בגאווה ושמחה הצגתי לבנות האדיבות את החוגר ״שלי״, הן גזרו אותו ואיחלו לי בהצלחה בהמשך! באופן כללי להיות תאום זה להיוולד עם תיק, לא תמיד הוא מתאים לכל דבר אך אין ספק שזה תיק שווה ביותר!

מאת: קלי רוטמן

קלי רוטמן — Sat, 12 Oct 2013 19:49:21 +0000

קשר בין בת לאם תמיד יהיה טעון רגשית, מצד אחד היא הבן אדם שמכיר אותי הכי טוב ותמיד ירצה בטובתי ומצד שני היא תתעניין יותר מדי ותציק עם שאלות, מעין "תיק" כזה. יכול להיות רגע בו אנחנו מאוד נהנות ביחד אבל מיד אחריו הכל יתהפך ונריב בקולניות כך שישאר טעם רע מהבילוי שעד לפני רגע היה פשוט מושלם.כאשר אני חושבת על מעשים טובים שעשיתי/ עשו בשבילי, אני לא יכולה שלא לחשוב על אמא שלי, קשה להודות אבל אמא בהגדרה (לפחות האמא שאני מכירה במשך 26 שנה) זה לתת בלי לחכות לתמורה, אהבה ללא תנאים שלפעמים גובלת בחיבוק חונק. כבר מהרגע הראשון שאנחנו מגיחים לעולם, אמא מקריבה מעצמה למען הילדים (לא הייתי מנסחת את זה משורש קורבן אלא יותר משורש קרוב כי הכל נעשה באהבה גדולה) החל מהקריירה ועד הבילויים, בזכותה אני מה שאני היום ולעולם לא אוכל לגמול לה על כל הטובות שעשתה למעני. כיוון שהיא מעריצה של התיקים של דניאלה להבי, הייתי שמחה להעניק לה תיק נוסף לאוסף ממני- שיזכיר לה אותי וכמה אני אוהבת אותה למרות שנטשתי את הקן (אליו אני חוזרת בשמחה פעם בשבועיים).

מאת: מיטל

מיטל — Sat, 12 Oct 2013 19:24:15 +0000

זה סיפור שקרה לאחי, ממש לא מזמן, בקניון,לא אנקוט בשמות ובמקומות על מנת לשמור על פרטיות השותפים בדבר. לפני מספר שבועות אחי טייל להנאתו עם אשתו ושלושת ילדיהם בקניון, בשעות הערב המוקדמות. במהלך שיטוטיהם ניגש אליו אדם נכה בכסא גלגלים, משותק לגמרי בכל חלקי גופו וביקש ממנו שיעזור לו, הוא רוצה לאכול ארוחה במסעדה וצריך את עזרתו שיאכיל אותו כי אינו יכול לעשות זאת בעצמו. אחי הסכים והתלווה אליו למסעדה קרובה. התברר שהבחור מוכר במסעדה כלקוח קבוע והוא הבטיח שהמטפלת המסייעת לו תגיע בקרוב (מה שלא קרה..) אחי סייע לבחור להזמין ארוחה, ובשל נכותו הקשה, היה עליו להאכיל אותו באיטיות ובאריכות. שעתיים וחצי לקחה הארוחה, בזמן שמשפחתו וילדיו מחכים.. לפעמים ארוע כזה באמצע החיים, כשנופל עליך תיק כבד, הוא אירוע שבא להזכיר לנו כמה שפר עלינו מזלנו , מזכיר שעלינו להעריך את הדברים הפשוטים שנראים לנו מובנים מאליהם: בריאותנו, עצמאותנו, היכולת שלנו לקום לבד, לדאוג לצרכינו, לעבוד, לאכול, לצחוק – כל אלו הם פריבילגיה גדולה עבור חלק מאיתנו..

מאת: ghj

ghj — Sat, 12 Oct 2013 17:45:53 +0000

,nb

מאת: מיטל

מיטל — Sat, 12 Oct 2013 17:05:44 +0000

התיק שנפל עלי ברגע הוא בעצם הפנמה שמהולה בהשלמה קשה שגררתי תקופה ארוכה בכאב-החלטתי להחליט על העתיד הזוגי שלי על כשברקע המון שקים של תובנות ואירועים שנאגרו אצלי בשלוש שנות זוגיות שכללו הצעת–נישואין.
את הטובה הגדולה ביותר עשיתי עבור בן זוגי דאז- ביטלתי בכאב רב את החתונה ארבעה חודשים לפני התאריך ושיחררתי אותו מזוגיות שנמשכה מצידי מכוחו של הרגל כדי שימצא את זו שבאמת מתאימה לו ותעשה אותו מאושרת הרבה יותר ממני. זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי וגם לאחר שעשיתי זאת הקושי נמשך במבול שאלות טורדניות מהמשפחה של למה?כבר היה יכול להיות לך ילד בקרוב!ולבחורה מעל גיל 30 קשה למצוא בן זוג ומה לא!!!
החלטתי ללכת על האמת שלי ושלו ולהתמקד בטובת הבחור המדהים שעבורו הייתי נסיכה ויכולתי להמשיך להיות כזו עבורו לעד אבל ידעתי שהוא לא מקבל ממני את מה שבאמת מגיע לו. אפילו לא חצי.

מאת: אפרת

אפרת — Sat, 12 Oct 2013 16:59:18 +0000

אני לא יודעת אם זו הטובה הכי גדולה שעשיתי אבל זו אולי אחת מהן : כשהייתי בת 5, חליתי בסקרלטינה ואושפזתי בבית חולים למשך שבוע. בזמנו, להורים היו שעות ביקור שלא כמו היום. במיטה לידי הייתה ילדה בערך בגילי שהושמה במיטת תינוקות. לא הבנתי למה ואמא שלי הסבירה לי שהיא לוקה בפיגור קל. בנוסף, היא הייתה אילמת וכל מה שיצא לה מהפה היה – אההה,אההה,אההה. באחד הבקרים, כשההורים לא היו, היא הושיטה לי את היד וצעקה אהההאההה. הבנתי שהיא צריכה משהו והלכתי לקרוא לאחת האחיות. כשהאחות הגיעה, מסתבר שהילדה הייתה רעבה ורצתה לאכול. פשוט לא שמעו אותה. כשאמא שלי הגיעה בצהריים, היא נקראה לחדר האחיות, וכל האחיות שיבחו אותי על התושייה והעזרה שלי. עד היום גם אמא שלי וגם אני זוכרות את אותה ילדה.

מאת: רחלי אנדרסון

רחלי אנדרסון — Sat, 12 Oct 2013 16:31:05 +0000

כשלסבא שלי מלאו שמונים וחמש שנים, החלטנו אני ואחותי להעניק לו מתנה מיוחדת וכך לקחנו את סבא עם השיער הלבן מקל ההליכה וחיוך תמידי של ילד על פניו וגם את זוגתו שכבר לא זכרה בדיוק פרטים קטנים, לסוף שבוע באנטליה. את החויה הזו – השהיה איתם במלון מפואר הטיולים והחיוך על פניהם אני רואה כטובה הכי גדולה שעשיתי לעצמי….. וכך אזכור אותה תמיד.

מאת: נועה

נועה — Sat, 12 Oct 2013 16:05:23 +0000

לרוב אני לא מחשיבה טובות כ"תיק". בטח לא אם היא לאחת החברות שלי,כי גם אחרי הטבעת והחופה אנחנו לא אותו דבר בלי החברות שלנו.
ובכל זאת זכורה לי "טובה" אחת במיוחד. עד שעשיתי את התואר הראשון עבדתי במספר חנויות בגדים. הארון שלי היה נושא לשיחות ועקיצות בין החברות. מגוהץ,מקופל,מקוטלג ומבושם. ואז החברה הכי טובה שלי ובעלה עברו דירה, והיא חלתה מאוד. כמובן שהיא לא סמכה על בעלה עם הבגדים בארון וביקשה ממני לבוא לפרוק את הארגזים. זה היה יום שישי בבוקר אחרי שבעלה פרק יום לפני כן את רוב הארגזים. הגעתי לשם חמושה במבשם הבדים שלי,מגהץ ניירות רחניים, ומכונת המדבקות שלי. במשך שעות,גיהצתי,קיפלתי,תליתי, בישמתי וסידרתי לפי סקלת צבעים. לכל מדף הוצמדה תגית עם הקטגוריה אליה הבגדים משתייכים ושקיקי לבנדר חבויים. שטפתי את חדר השינה שלהם,הצעתי את המיטה וכיסיתי אותה בכיסוי מיטה סרוג לבן ורצתי להביא זר חרציות קיציות ועוגת שמרים מהמאפייה.
מאז תמיד היא נזכרת להגיד לי איך היא הגיעה לדירה עמוסת ארגזים בתחושה שכל הבית היה עדיין קטסטרופה אבל איך חדר השינה הרגיש לה כמו הבית האמיתי הראשון.

מאת: נועה

נועה — Sat, 12 Oct 2013 15:51:42 +0000

מאת: סמדר

סמדר — Sat, 12 Oct 2013 14:01:59 +0000

זה היה לפני הרבה שנים, כשהתחנה המרכזית בת"א היתה באמת הומה וסואנת בנוסעים ולא בעובדים זרים, זה היה יום חמישי אחרי הצהרים והתכוונתי לסע לבקר חברים בצפון לסוף השבוע.
הלכתי בין הרציפים על מנת להגיע לרציף של האוטובוס שלי ופתאום ראיתי ילד בן 5 או 6 בוכה בכי מר. עצרתי לידו וניסיתי להרגיעו. שאלתי מה קרה והוא אמר שהוא לא מוצא את אמא. לאחר ברור קצר התברר שהם היו בדרך לבאר שבע שם הם גרים. הסתכלתי וראיתי שאכן הוא נמצא ברציף של האוטובוס לבאר שבע והיתה לי הרגשה שאמו כנראה עלתה בלעדיו. מה עושים? אולי אמו לא נסעה? אולי מחפשת אותו? אולי כן נסעה? החלטתי לחכות איתו כמה דקות. הלכנו לקנות לו שתייה בקיוסק הסמוך. שאלתי את אחד ממבקרי הכרטיסים שהסתובבו שם האם יש מה לעשות? ענה ללכת למשטרה. חיכינו כחצי שעה ולאחר שראיתי שאמו לא חוזרת, החלטתי לסע עמו לבאר שבע ושם דרך המשטרה המקומית למצוא את משפחתו. כשהגענו לבאר שבע אמו חיכתה לו בתחנת המשטרה ליד מסוף אגד בעיר. התברר שאכן אמו עלתה לאוטובוס ולא ראתה שהוא לא עליו והאוטובוס נסע בלעדיהם. היא חשבה שהילד ישב כבר בכיסא בסוף האוטובוס ורק באמצע הדרך גילתה שהוא לא נמצא.
לסוף השבוע שלי כבר לא נסעתי, אבל עשיתי טובה גדולה למשפחה אחת בלב שלם.

מאת: Liron

Liron — Sat, 12 Oct 2013 12:04:49 +0000

ה״תיק״ שנפל עלי קרה ממש חודש אחרי החתונה והטובה הגדולה היא בעצם תהליך של שנה בעקבות כך. אני נשואה כבר ארבע שנים. חודש אחרי החתונה בעלי נפגע בתאונת עבודה מנפילה מגובה על הברכיים והיה מרותק לכסא גלגלים תקופה ארוכה מאוד. בשנה האחרונה חלה ״התקדמות״ גדולה והוא מתהלך רק בקביים. הטובה הגדולה שעשיתי שהיתה עבורו וכמובן בסוף לשנינו זה ששמתי לו מראה גדולה מול הפנים מייד לאחר התאונה והבהרתי לו שלמרות שהוא מרותק לכסא גלגלים ופוטר מעבודה והוא צריך לבנות את עצמו מחדש במקצוע אחר עבורי הוא עדיין הגבר החזק החכם והעוגן שלי שאיתו התחתנתי. לקח לי שנה לפמפם לו את זה ערב ערב מול המראה לפני השינה עד שהוא החליט לעבור שיקום ולהסכים להיות אבא כי חשב שהוא כבר לא שווה מכל בחינה ואפילו ללמוד מקצוע חדש לחלוטין שהוא מסיים השנה ובהצלחה ולהרגיש שהוא עדיין הגבר החזק שלי. הסברתי לו במשך שנה שלמה מדי לילה שחוזק עבורי הוא לא רק פיזיות אלא הנפש שבפנים ובעקבות כך כחלק מתהליך השיקום הוא יצא מהבור הנפשי שהיה בו ואפילו מצליח (עם עזרה קטנה) להתנייד על קביים ולחייך מאוזן לאוזן עם התינוק הקטן שלנו על ידיו.