תגובות לפוסט: "מתנה בשישי: שובר בלוני וינטאג'"

מאת: אושר

אושר — Sun, 21 Apr 2013 08:43:10 +0000

חולצת סוף קורס בצבא.היש יותר נוסטלגיה מ- ״המורעלות של אוגוסט 10״?
וזו בוודאות לא הפריט הכי אוםנתי שיש לי בארון אבל… תמיד מעלה חיוך. ריח של אבק. געגועים לבית ולתקופה שתמה.

מאת: ענת פחימה

ענת פחימה — Sun, 21 Apr 2013 08:34:25 +0000

הפריט הנוסטלגי שלי הוא תיבת נגינה/תכשטים שקיבלתי מקשישה ניצולת שואה אשר הייתי בשנות נעוריי (87)מנקה את ביתה אחרי שעות הלימודים לדמי כיס, התיבה היא תיבה מאוד יפה מעץ אשר גם לה ניתנה בירושה , לא היו לה ילדים ולכן היא נתנה לי אותה ועד היום היא אצלי ואני מתכוונת להעביר אותה גם לבנותיי בעזרת ה'

מאת: אלה

אלה — Sun, 21 Apr 2013 08:11:54 +0000

ווואו!
לא תמיד יש לי סיפור או תשובה לשאלת השבוע פה אבל השבוע אני מאושרת! יש לי הזדמנות לספר את סיפור המשקף העתיק שלי,
כפי שידוע למכריי אני חולת משקפיים מכל הסוגים המינים המסגרות והחומרים
וכן כל זמן הוא זמן טוב להוסיף זוג חדש לאוסף המאיים להשתלט על ביתי

הכל מתחיל לפני 12 שנים בזמן היותי מתבגרת בביקור שיגרתי אצל סבתא ז"ל
הגעתי בבוקר של חופשת פסח יחד עם אחותי הקטנה לארח לה חברה סבתא הייתה אישה גדולה, חמה, טמפרמנטית, מצחיקה ואף מטורללת לעתים ….הכל אצלה היה בגדול והיא הייתה אוגרת בהתהוות
2 חדרי השינה בביתה היו עמוסים בבגדים תכשיטים כובעים נעליים בשמים אפילו פאות! ועוד ועוד ועוד…אני חושבת שממנה ירשתי את האהבה המטורפת לאקססוריז ובמיוחד כאלו עם נוכחות… בכל אופן,
היא ישבה בפינת האוכל, על השולחן היו מספר קופסאות שהכילו תכשיטים, מטבעות לא רלוונטיים ועוד…

אנחנו עומדות מולה והיא קמה למזוג לנו פטל קר שתמיד חיכה אצלה במקרר במיוחד בשביל הנכדים…
התישבנו על השולחן והיא הבוררת יושבת מולנו ואומרת "את תבחרי ראשונה" (יש יתרונות בלהיות בכורה) למרות שפחדתי להעליב אותה כיוון שלא לגמרי הבנתי מה לעשות עם זה…הרי האוונגרדיות האותנטית כל כך לא קשורה למתבגרת של שנות ה90…
ובכל זאת אני ואחותי כל כך התלהבנו זו הייתה מין תחרות מי תלקט את הפריטים הכי שווים והכי פחות סבתאיים (וכן השתמשתי בפוקר פייס על מנת להטעות את האויבת)

אז פשפשתי מעט ובחרתי שרשרת פנינים ואחותי אחריי בחרה בטבעת זהב וחוזר חלילה בתור הבא שלי פניתי לקופסא עם כפפות בלויות מטפחות ושעונים… גיליתי מעין צורה לא קשורה כמו משקפת אבל מעוטרת וקטנה הרמתי את המשקפת בעלת הידית והסתכלתי מתוכה על אחותי מוגדלת, זה היה מצחיק אז צחקנו וסבתא חייכה וסיפרה שזה משקף להצגות ולאופרה שקיבלה לפני שנים רבות…

אחותי לא הביעה עניין, אני הוקסמתי! סידור טוב לכולם. מאז אני אוספת משקפיים והמשקף מונח לו כמו במוזיאון אצל הוריי כמובן שאקח אותו איתי ביום מין הימים…זו הירושה לנכדים שאני אאמץ לכשיגיע הזמן והסיפור הזה לא חשבתי עליו הרבה זמן…
מצחיק איך משאלה אקראית צף לו זיכרון (:

מאת: עינב

עינב — Sun, 21 Apr 2013 07:42:28 +0000

הפריט הכי נוסטלגי שלי הוא תיק ערב וינטג'י אמיתי ומהמם, שסבתא שלי הלכה איתו לחתונה של הורי ושמרה מאז כדי לזכות ולהגיע איתו לחתונה של הנכדות.
לאחר החתונה שלי ושל אחותי, קיבלתי את התיק לאחר כבוד עם בקשה להגיע איתו לחתונה מינימום של הבנות שלי ובתקווה גם לחתונת הנכדות
מאז אני שומרת עליו מעל משמר

מאת: שירי

שירי — Sun, 21 Apr 2013 07:30:50 +0000

הפריט הכי נוסטלגי שלי הוא ללא ספק בגד ים של סבתא משנות ה60.
הבגד ים מדהים ששמור ממש טוב יחסית לגילו המתקדם.
הוא בגד ים שלם (כי נמאס כבר מהבקיני) ויש תחתון וחזיה אדומים ועליהם מולבשת תחרה שחורה ומאחור הגב פתוח.
ללא ספק בגד ים שונה מכל שאר בגדי הים שיש בחוף, מזכיר לי תקופה נוסטלגית מלאת סטייל שלאו דווקא החשוף הוא היפה.

מאת: ענת פחימה

ענת פחימה — Sun, 21 Apr 2013 07:25:08 +0000

בשנות נעוריי הזכורות לי רק לטובה , תמיד אהבתי לעזור להורי ולכן לא הייתי מבקשת מהם דמי כיס, הייתי אחרי שעות הלימודים עובדת במשק בית , בשנת 87 הייתי עובדת אצל קשישה מאד נחמדה ניצולת שואה, היא מאוד אהבה אותי ואני אותה, ונתנה לי במתנה תיבת נגינה/ תכשיטים ועד היום יש לי אותה , כל פעם שאני פותחת אותה ונזכרת בה ובסיפור המופלא שלה שהיא הצליחה להינצל ושמה על תיבת הנגינה שאמא שלה הורישה לה גם בילדותה, את התיבה אני מתכוונת להעביר גם לבנויתיי בעזרת ה'.

מאת: ענבר

ענבר — Sun, 21 Apr 2013 07:18:12 +0000

מעיון בתגובות, מסתבר שלרוב הנשים ישנו פריט נוסטלגי מאת סבתם. גם לי יש פריטים נוסטלגיים שנתנה לי סבתי, שנפטרה לפני כחמישה חודשים, כחודשיים לפני פטירתה, ואלו הן שתי טבעות אשר ענדה על אצבעותיה שנים רבות. טבעות אלו זכורות לי היטב מליטופיה, מהכנת מאכלים נהדרים על ידה, מביצוע פעולות יומיומיות, ובכלל כשנתנה לי אותן – הרגשתי כאילו נתנה לי שתיים מאצבעותיה, כך לשמור, כמתנת-עד ממנה. עד היום איני מסוגלת לענוד אותן, שכן הן תזכורות חיות מדי למי שלא תשוב אלי לעולם.
אבל הפריט הכי נוסטלגי שלי, שהתעקשתי לקבל ולנצור כשארזנו את כל דירתם ונפרדנו ממנה לנצח לפני כחודש, היא דווקא כוס זכוכית פשוטה לחלוטין, דומות לה ישנן אלפים, כמותה אין עוד אחת בעולם. היא הכוס בה שתיתי קפה עם סבי שנפטר, ולאחריו עם סבתי שנפטרה, כשישבתי בסלונם האהוב ושוחחתי אתם על קורות חיינו ועל הא ועל דא. על אף פשטותה, אני נוהגת בה כמו היתה יהלום נדיר, שכן כוס כגון זו לא תהיה לי עוד לעולם.

מאת: עדי

עדי — Sun, 21 Apr 2013 06:49:00 +0000

תמיד הייתי מאד נוסטלגית. בבית ספר נזכרתי בימים הטובים בגן, בתיכון הסתכלתי בערגה בתמונות בית ספר, בצבא היינו מעבירים חוויות על התיכון… הימים חלפו ויש לי יותר עבר להתרפק עליו וארונות מלאים במזכרות עבר. בארון הבגדים ישנה חולצת טריקו עם סמל של בית ספר תיכון, אבל לא התיכון שלי… כשלמדתי בכיתה ט', הייתי הכי מאוהבת בעולם בבחור חתיך שראיתי פעם אחת בערך. לצערי הוא למד בתיכון השני בעיר. בתיכון שלי לא היתה נהוגה תלבושת אחידה, אך בשלו כן. היתה לי חברה שלמדה בתיכון השני, אבל לא רציתי להסביר לה למה אני רוצה את החולצה, כי אחיה הגדול היה חבר של הבחור. בעזרת כמה שקרים קטנים קיבלתי ממנה חולצה, ואיתה נכנסתי לתיכון כמה פעמים. כמובן שכל המאמץ היה לשווא, כי הבחור לא שם לב לקיומי, אבל החולצה היא אחת הפיג'מות החביבות עליי עד היום…

מאת: חן

חן — Sun, 21 Apr 2013 05:46:02 +0000

אמא שלי שמרה את שמלת החתונה המהממממת שלה, שימלה עדינה עם תחרה יפהיפיה, וינטג' אמיתי והורס.
בהתחלה חשבנו שהיא לא תחזיק את הכביסה ושאולי הצבע מעט הצהיב אבל ניקוי יבש עשה פלאות לשימלה המדהימה הזאת והפך אותי לנסיכה אמיתית ביום חתונתי.
השמלה ממתינה לדור הבא :) (אם עייפות החומר לא תעמוד בדרכנו…)

מאת: מריה

מריה — Sun, 21 Apr 2013 05:30:29 +0000

הפריט הכי נוסטלגי שלי הוא הג'ינס השחור שלי. הוא כבר בעצם לא כל כך שחור, הוא קיבל מראה משופשף עם השנים, שכולם בטוחים שככה הוא יוצר. קניתי אותו לפני מספר שנים כשרזיתי, מאז עליתי, רזיתי ושוב עליתי כמה ק"ג. הג'ינס משמש לי מדד למשקל שלי ותמיד מזכיר לי כמה כדאי לי לרזות. אני כבר משתוקקת להיכנס אליו שוב הקיץ הזה.

מאת: סברינה

סברינה — Sat, 20 Apr 2013 19:29:30 +0000

הוא בעצם זוג עגילים שענדו לי ביום שנולדתי
אלו עגילי זהב עם פנינה קטנה שנשמרו אצלי בקופסת התכשיטים .
כשחיפשתי עגילים לחתונה הבנתי שאין דבר יותר סימבולי מאשר להתחתן עם עגילים אלו
ולכן ענדתי אותם בתור כלה :)

מאת: איה רהב

איה רהב — Sat, 20 Apr 2013 17:57:35 +0000

לפני לא מעט שנים, הייתי נערה שהתאוותה להיות רקדנית דגולה. (בסך הכל הייתי לא אחרת מאשר נערה שמנמוכה מחדרה שהתקבלה לתלמה ילין לגמרי במקרה).לאותה נערה הייתה מורה אחת, למחול (תולדות מחול אבל למי איכפת), שמשום מה חיבבה אותי באופן מיוחד. היא ראתה בי כישרון יוצא דופן, היא ראתה בי את מה שמעולם לא ממש הרגשתי, ייחודיות. נסעתי לבקר אותה בסוף כיתה יב׳. מחדרה לתל אביב, כמו בכל יום בארבע שנים האחרונות. אבל בביקור הזה היא פתחה מזוודה. ובמזוודה הזו היה אוצר מופלא. בגדי בלט ישנים נושנים, עשויים בדים וצבועים בצבעים שאין עוד ולא יהיו. אלה בגדי בלו שרקדו במחוזות אחרים על מי שפעם נחשבה לאחת ההבטחות הגדולות במחול בארץ. (הבטחה שלא מומשה עד תום ולמה לא גיליתי עד היום) אני לא יודעת למה, ואני מקווה שהיא לא הצטערה על זה אחר כך, אבל היא נתנה לי אותם, את כולם. 13 שנה שאני לא רוקדת, אבל בגדי הבלט האלה מקופלים יפה ויושבים במקום של כבוד בארון. אני מסתכלת עליהם מדי פעם, ממששת, פותחת ריצרץ, מדמיינת ובעיקר רוקדת.

מאת: שירן

שירן — Sat, 20 Apr 2013 17:51:08 +0000

וואי אתם לא מבינים מה עשיתם לי עכשיו! החזרתם אותי כ"כ אחורה וגרמתם לי להתרגש מהזיכרון. הוצאתי עמוק מהמגירה קופסה קטנה ומעופשת שבתוכה יש זוג עגילי זהב בצורת נבל עם יהלום קטן עליהם. לעגילים האלה יש ערך גדול בשבילי. קיבלתי אותם במתנה מסבא וסבתא שלי כשהייתי בת כמה חודשים כשעשיתי עגילים לראשונה, ניתן לראות בתמונות מהילדות שלי שנשארתי נאמנה אליהם שנים. העגילים כ"כ יפים, עדינים ומיוחדים. אך כשגדלתי הם היו כבר קטנים מאוד (הרי הם לתנוך של תינוקת), הורדתי אותם מהאוזן אבל שמרתי אותם כל השנים. הערך שלהם מאוד גדול בעיני כי קיבלתי אותם מהאנשים הכי יקרים לי בעולם. סבא שלי היקר לצערי כבר לא חי, והבטחתי לעצמי לשמור עליהם טוב טוב עד שתיוולד לי ילדה משלי שאתן לה אותם במתנה וכמובן אספר לה את הנוסטלגיה שלהם. לבנתיים נולד לי בן, אז העגילים ממשיכות לחכות בסבלנות בקופסה עד שתיוולד הבת

מאת: שירן

שירן — Sat, 20 Apr 2013 17:50:26 +0000

וואי אתם לא מבינים מה עשיתם לי עכשיו! החזרתם אותי כ"כ אחורה וגרמתם לי להתרגש מהזיכרון. הוצאתי עמוק מהמגירה קופסה קטנה ומעופשת שבתוכה יש זוג עגילי זהב בצורת נבל עם יהלום קטן עליהם. לעגילים האלה יש ערך גדול בשבילי. קיבלתי אותם במתנה מסבא וסבתא שלי כשהייתי בת כמה חודשים כשעשיתי עגילים לראשונה, ניתן לראות בתמונות מהילדות שלי שנשארתי נאמנה אליהם שנים. העגילים כ"כ יפים, עדינים ומיוחדים. אך כשגדלתי הם היו כבר קטנים מאוד (הרי הם לתנוך של תינוקת), הורדתי אותם מהאוזן אבל שמרתי אותם כל השנים. הערך שלהם מאוד גדול בעיני כי קיבלתי אותם מהאנשים הכי יקרים לי בעולם. סבא שלי היקר לצערי כבר לא חי, והבטחתי לעצמי לשמור עליהם טוב טוב עד שתיוולד לי ילדה משלי שאתן לה אותם במתנה וכמובן אספר לה את הנוסטלגיה שלהם. לבנתיים נולד לי בן, אז העגילים ממשיכים לחכות בסבלנות בקופסה עד שתיוולד הבת

מאת: אורית

אורית — Sat, 20 Apr 2013 16:52:18 +0000

הפריט הנוסטלגי שלי הוא שעון יד יוניסקס של חברת certina.
השעון יפהפה, בעל מסגרת מוזהבת עם רצועת עור שחורה – אלגנטי, עדין, ייחודי ומצריך בכל בוקר מתיחה (בכל זאת וינטג'.. :))

אבל הסיבה האמיתית שהשעון נמצא על זרועי מתגלה כשמסובבים את השעון ומגלים הקדשה ל-סבא שלי, בהוקרה על 20 שנות עבודתו בחברה בה עבד מאז שעלה לארץ.

את השעון קיבלתי מאמי, לאחר שסבא שלי נפטר.
כשאני עונדת את השעון אני מרגישה קרובה אליו, ואולי זה יישמע מעט מצחיק, אבל שיש מישהו ששומר עליי..