באחד הקורסים, המרצה הציע פרויקט מיוחד שיכול להעניק בונוס גדול לציון הסופי. החלטנו לעבוד עליו יחד. נתתי את כולי – כתבתי, חקרתי, ואפילו ביטלתי תכניות כדי להתקדם בפרויקט. אבל כמה ימים לפני ההגשה, שני הודיעה לי שהיא "שינתה כיוון". התברר שהיא עברה לקבוצה אחרת, עם הסטודנט הכי חזק בכיתה, והגישה את רוב העבודה שלנו כשלם.

נשארתי המומה. כששאלתי אותה למה, היא פשוט ענתה, "זה היה צעד חכם יותר בשבילי." לא ציפיתי לזה ממנה.

בסוף, היא קיבלה את הציון הגבוה, ואני בקושי עברתי. אבל למדתי שיעור חשוב: לא כל מי שחיוך על פניה באמת עומדת לצדך. מאז, אני בוחרת היטב את האנשים שבאמת ראויים להיות חלק מהדרך שלי

בהתחלה זה נראה תמים, עד שהתחילה "להיתקל" בו יותר מדי, לשלוח לו הודעות, ולהתקרב אליו בלי סיבה. לפני שהבנתי מה קורה, הוא התרחק ממני, ואחרי כמה שבועות ראיתי אותם יחד, כאילו זה היה טבעי.

כששאלתי אותה, היא רק אמרה, "זה לא אשמתי אם הוא נמשך אליי." מאז הבנתי שלא כל קשרי דם שווים נאמנות. היא אולי הרוויחה בן זוג, אבל איבדה אותי

ואז הגיע יום ההצגה למנכ"ל. הוא ביקש שאשאיר לו להוביל את המצגת – "אני אעשה לך כבוד," הוא אמר.
הסכמתי, אפילו קצת התרגשתי לראות אותו מציג את העבודה המשותפת שלנו.

אבל כשהוא התחיל לדבר, זה היה כאילו אני לא קיימת. הוא הציג את הרעיונות שלי כאילו הם שלו, לקח קרדיט על כל דבר שעבדנו עליו יחד. ישבתי שם, הלב שלי נמחץ, אבל שתקתי.

בסוף הפגישה, הוא חייך אליי ואמר, "תודה שעזרת לי." עזרת לו? אני עשיתי יותר מחצי מהעבודה!

מאותו רגע, הבנתי מי הוא באמת. מאז אני מקפידה לקחת את המקום שמגיע לי, ולא נותנת לאף אחד לדרוך עליי שוב. הוא אומנם המשיך להתקדם, אבל אני בחרתי להתקדם בדרך אחרת – בכבוד, לעצמי.