תגובות לפוסט: "מתנה בשישי: ביוטי באלם של Neal's Yard בשווי 515 שקל"

מאת: נעמה

נעמה — Mon, 01 Apr 2019 08:48:54 +0000

חרם שלא נגמר

מאת: מיכל

מיכל — Sun, 31 Mar 2019 10:17:36 +0000

לא היו לי המון זכורונות טובים מבית הספר היסודי והתיכון, התקשתי ללמוד ועל אף שהפגנתי ידע ועניין בשיעורים, תוצאות המבחנים שלי לא שיקפו את הידע שלי.
מעבר לכך, נורא חששתי מציונים והאם אצליח להתקבל לתיכון המועדף עלי ואפילו לתואר.
דבר אחד זכור לי ממש לטובה, מורה שהערכתי ואהבתי, הציעה לי בגיל 16 לבדוק האם יש לי בעיות קשה וריכוז, לאור כך שציוני לא היו טובים והידע שלי, כמו גם העניין בשיעור היה גבוה יחסית לשאר התלמידות והתלמידים בכיתה.
פניתי להורי בנוגע לכך והלכתי לבצע את הבחינה.
התוצאות הסיקו שיש לי בעיות קשה וריכוז בינוניות-קשות.
סוף כל סוף הרגשתי שיש הסבר והיגיון לתסכול שלי!
אז נעזכרתי בריטלין ובשיעורי הכוונה לבעיות קשה ורכוז שלי..
היציאה הזאת, מחוסר הבהירות להבנה, שכן אולי יש לי איזושהי מגבלה אבל יש לה שם, יש לה פתרון, ויש לי סיכוי! הדבר עזר לי גם אחר כך כשבחרתי כן להירשם ללימודים אקדמים ולסיים תואר ראשון.

מאת: רעות

רעות — Sun, 31 Mar 2019 08:18:08 +0000

זכרון בית הספר שלי.. המממ.. לא נותרו הרבה כאלה.. בעיקר הדחקתי.
אחד הבודדים הוא ששני בנים שהיו חברים שלי בזמנים שונים רצו בי, התאגדו נגדי, והמרידו את כל הבנים לפעול נגדי. הם היו הורסים לי את הלוקר בקביעות, מתקשרים אלי באמצע הלילה אל הטלפון הביתי (פעם לפני שנים ככה היו גם מנתקים את האינטרנט..), היו מטרידים אותי והשיא היה כשפרצו לבית הספר וריססו כתובות גרפיטי שקוראות למותי. הייתי ילדה יפה וביישנית, והם קברו כל שריד בטחון עצמי שהיה לי. לימים הפכתי לדוגמנית, הבטחון שלי עלה, והיום גם 20 שנה, כשכולם מזדקנים ומתבלים עם השנים, אני נראית מעולה, בטוחה בעצמי ויודעת מה אני שווה. מה שכן, העור שלי תמיד ישמח לחיזוקים ;)

reutneo@gmail.com

מאת: miriam

miriam — Sun, 31 Mar 2019 01:03:59 +0000

הייתי ילדה מאוד כשרונית בבית הספר, ותמיד השתתפתי במחזות שהעלו לחגים. במחזה של חנוכה נדרשנו ללבוש בעת הריקוד מכנסיים שחורים, אך לי לא היה… אחת מהבנות השאילה לי ובעת הריקוד במחזה לפני כולם הרגשתי 'קלילה ומאווררת' יותר מתמיד… מסתבר שמכיוון שהייתי רחבה יחסית למידת המכנסיים הם התפוצצו לכל אורך חלקם האחורי… המשכתי לרקוד איכשהו בניסיון לכסות על מה שנחשף… [תמיד הייתי מקצוענית ומסורה עוד מגיל צעיר ;) ]. כמובן שכולם שמו לב ולא הפסיקו להזכיר את העניין- עד סוף התיכון למעשה, מכיוון שהמשכתי עם קבוצה גדולה מחבריי מהיסודי לאותו תיכון… רק דבר אחד חיובי בדיעבד- מזל שבגיל הזה עדיין לא היה מקובל ללכת 'commando' ;)

מאת: שרי

שרי — Sat, 30 Mar 2019 12:45:36 +0000

היה מורה שלימד אותי לפני 30 שנה ויותר וספק האם היום בחיים שלפני שנכנס ילדים בכיתה שמו לו טיפקס על הכסא ושישב כל הטיפקס היה לו על המכנסיים שלו.או שהוא לא שם לב או שלא עשה עניין מזה אני ממש התביישתי מזה מאוד מאוד על מה שעשו אבל שתקתי

מאת: יהב טננבאום

יהב טננבאום — Sat, 30 Mar 2019 09:29:59 +0000

טוב אז את תקופת הבית ספר אני תמיד מנסה להכחיש אף פעם לא הייתי מקובלת , לא היו לי הרבה חברים והייתי מהילדות השקטות שלא מציאות מילה אבל הדבר שהכי הייתי טובה בו והרגשתי בו ביטחון ( ודרך אגב גם היום ) היה אומנות . הייתי מציירת שעות על שעות ! ונשארת לבד בהפסקות לצייר לעצמי …. הזיכרון שעד היום צורב לי בלב מהיסודי היה בכיתה ו כשהעירייה נתנה לכל בתי הספר בעיר פרוייקט על בניית דגם מיניאטורי שהיית רוצה שיהיה בעיר שלך , והדגמים הטובים ביותר יזכו לפגישה עם ראש העיר ,
נאלצנו להתחלק לזוגות והייתי עם החברה הכי טובה שלי אז ,ואמרנו שנעשה מוזיאון לחיות ( קראנו לו muzoon יענו הלחם בסיסים של museon מוזיאון , וzoo גן חיות)
אני זוכרת שככ התרגשתי מהפרויקט הזה כי סוף סוף בית ספר נותן לי את האפשרות להביא ליידי ביטוי את היצירתיות שלי !!! עבדתי על זה ימים ולילות ! פילסתי חיות, צבעתי, הדבקתי ,קניתי ושייפתי… בעוד שהחברה הכי טובה שלי לא עשתה כלום(וכשאני אומרת כלום אז זה באמת היה כלום) … בסופו של דבר יצא לי כלומר לנו דגם מדהים הוא היה ככ יפה שהמורים שמו אותו על שולחן בכניסה לבית ספר !! כשהודיעו על הדגמים שיזכו לפגישה עם ראש העיר היועצת קראה לי ולחברה שלי ואמרה לנו שהדגם שלנו הוא זה שנבחר ושמתוך הזוג הם נאלצו לבחור ילדה אחת שתייצג את הדגם מול ראש העיר …והם בחרו בחברה שלי . אני אפילו לא יכולה לספר לכם את כמות הבכי שעברתי !!! אמא שלי רצתה להתערב אבל אני לא הסכמתי לה (בדיעבד טעיתי) כי בכל זאת זאת הייתה החברה הכי טובה שלי ולא היו לי עוד חברים , פחדתי לאבד אותה . עד היום אני זוכרת לה מה שקרה ותמיד תהייה לי צביטה בלב כשמדברים איתי על היסודי … אבל רוצה לסיים בנימה אופטימית שתקופת התיכון הייתה התקופה הכי מדהימה בחיים שלי !!! והכל באמת משתנה .., אפילו בפרוייקט גמר שלי באומנות הצלחתי למכור את כל היצירות שעבדתי עליהם !!! אין מרגש מזה .

מאת: הגר ברנס

הגר ברנס — Fri, 29 Mar 2019 23:17:40 +0000

הזיכרון שהכי נשאר בזכרוני הוא טקס של פתיחת שנה, עליתי לכתיה ג', אחי הגדול השתתף בלהקה של הבית ספר ומרוב התרגשות לא שמתי לב למדרגה ונפלתי נפילה שהייתה מביכה יותר מאשר כואבת

מאת: אלה

אלה — Fri, 29 Mar 2019 19:03:16 +0000

יש לי המון זכרונות מבית הספר אבל יש זכרון שפשוט לא יוצא לי מהראש כבר שנים. בכיתה ב אמא שלי החליטה אחד הבגדים החגיגיים שלי הוא תחפושת לגיטימית לפורים ואמרה לי להגיד שהתחפשתי לזמרת. מסיבה לא ברורה ויתרתי על המחאה וככה הלכתי לבית הספר. בהצגת התחפושות שרתי שיר לפני כל הכיתה ובאופן מאוד משונה קיבלתי מקום שני בתחרות התחפושות. מיותר לציין שאני שרה נורא עד היום.

מאת: בר

בר — Fri, 29 Mar 2019 14:58:52 +0000

בתור ילדה הייתי משוגעת על בעלי חיים, ואת כל הזמן הפנוי שלי ביליתי בפינת החי של בית הספר. יום אחד כל כך נהניתי שלא שמתי לב לזמן ואיחרתי לשיעור בחצי שעה. כשהגעתי אליו, מפוחדת שיתנו לי עונש, המצאתי סיפור שברחה אלפקה מפינת החי ושאני הייתי זו שמצאה אותה ולכן לא הגעתי. המורה האמינה לי אבל מרוב אשמה סיפרתי להורים שלי על השקר באותו יום…

מאת: מאיה

מאיה — Fri, 29 Mar 2019 13:20:52 +0000

הדבר הכי מביך שקרה לי בבית ספר היה בכיתה י'…
היה טקס יום הזיכרון וקינחתי את האף וכל הבית ספר שמע וצחק.

מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה)

משתמש אנונימי (לא מזוהה) — Fri, 29 Mar 2019 11:12:28 +0000

הזיכרון הכי נוראי שיש לי מבית ספר זה כשהיה לנו שיעור ספורט ואני נורא אהבתי ספורט…בקיצור השיעור התחיל עשינו כמה תרגילים ואז הרגשתי כזה מין בחילה לא צורך לשתות, כמובן שביקשתי מהמורה שלי אישור ללכת לשתות(הייתי ביסודי) ואז בדרך לא רחוק מחדר ספורט פשוט הקאתי ובתור ילדה קטנה זה מאוד מבייש, התחלתי לבכות כי לא ידעתי איך לספר למורה שהקאתי עד שפשוט אספתי אומץ וסיפרתי לה. זה ממש זיכרון נוראי..לא הייתי מאחלת לאף אחד להקיא בבית ספר…
hgkakd156@gmail.com
אני קראתי את התקנון ומאשרת אותו

מאת: ליאת

ליאת — Fri, 29 Mar 2019 10:37:11 +0000

בבגרות בספורט בכיתה י"ב אחת הבחינות היתה קפיצה בדלגית. היינו אמורים לקפוץ דקה ובוחנים חיצונים ספרו את הפעמים שדילגנו. לא הספקתי לעשות פיפי לפני תחילת הבחינה, אתם יכולים לתאר לעצמכם שקפיצה בחבל ושלפוחית מלאה בשתן לא הולכים ביחד ופשוט עשיתי על עצמי פיפי כדי לסיים את הבחינה. מזל שאף אחד מבני הכיתה לא הבחין בכך ופשוט הלכתי מיד הביתה אחרי הבחינה הזו, מסריחה משתן להחליף בגדים. זיכרון נוראי וטראומה עד היום.

מאת: שחר

שחר — Fri, 29 Mar 2019 08:51:33 +0000

כיתה ד׳. הופעה לפני כל בית הספר.אני מחופשת לאליהו הנביא עם זקן ארוך מאוד וכותונת לבנה ארוכה אף יותר (פדיחה בפני עצמה!), עולה לקטע שלי, שולי הכותונת מסתבכות בחוט של המיקרופון, ואני נופלת על הפרצוף בפני כל בית הספר! קמתי נבוכה,עם דם מהאף,מופיעה את הקטע שלי כאילו הכל בסדר.לא הלכתי לביה״ס שבוע מהפדיחה.כשחזרתי לבית הספר השומר קיבל את פניי בהערה: ״לא ידעתי שאליהו הנביא נפל ארצה,חשבתי שהוא עלה השמיימה!״

מאת: הודיה

הודיה — Fri, 29 Mar 2019 07:14:53 +0000

הזיכרון הכי נורא מהתיכון שלי הוא שהייתי בשירותי הבנות וחשבתי שסגרתי את הדלת אבל המנעול היה לא טוב והוא זז , תוך כדי העשיית צרכים מישהי פתחה את הדלת והתחלתי לצרוח , כמובן שהיא נבהלה ואחרי שיצאתי מהשירותים ראיתי שהיא וחברה שלה עומדת בצד וצוחקות עליי ומרוב הבושה ישבתי בצד ובכתי , מה גם שהייתי אחרי תספורת קצוצה ואף אחד עדיין לא ראה אותי , נכנסתי באמצע השיעור וכולם הסתכלו עליי , בקיצור לא אשכח את זה כול החיים ….

tkgs123@gmail.com