תגובות לפוסט: "שרשרת של "תמרה" במתנה"

מאת: shop cookware

shop cookware — Sat, 22 Dec 2012 16:46:39 +0000

I've read a few just right stuff here. Definitely value bookmarking for revisiting. I wonder how so much effort you put to create this sort of wonderful informative web site.

מאת: קוסם, קוסמים

קוסם, קוסמים — Sun, 05 Aug 2012 23:25:52 +0000

Hi, i feel that i saw you visited my website so i came to return the choose?.I'm trying to find issues to enhance my site!I assume its adequate to make use of some of your ideas!!

מאת: סקרנית

סקרנית — Sun, 25 Dec 2011 13:35:38 +0000

תודה :)

מאת: נילי מיכאלי

נילי מיכאלי — Sun, 25 Dec 2011 13:02:33 +0000

עד גיל 34 גרתי אצל ההורים. חסכתי לקניית דירה משלי. כמובן עם עזרה מההורים ומשכנתא הצלחתי לקנות דירה חמודה. קניתי דירה בגיל 32 . לקח לי שנתיים עד שהיה לי האומץ לפרוש כנפיים ולעזוב לדירה משלי. היה לי קשה ולאמא שלי עוד יותר קשה. לא ידעתי איך לעזוב את הבית מבלי שהיא תשאר עצובה. מה שלא עזר הרבה. עזבתי את הבית בגיל 34 ומאז אני גרה לבד וכיף לי.
לעולם לא מאוחר.

מאת: סיגלית

סיגלית — Sun, 25 Dec 2011 09:49:40 +0000

הסיפור שלי מתחיל בכך שעבדתי במשך 23 שנים כפקידה במשרד עורכי דין והרגשתי מבוזבזת על כך שלא הספקתי ללמוד בצעירותי ולמצות את עצמי כי תמיד הרגשתי שאני יכולה הרבה יותר.
ליום הולדתי ה -50 החלטתי לפרוש כנפיים ולהתקדם לפסגה חדשה בחיי ורשמתי את עצמי ללימודי משפטים כפי שתמיד רציתי.
סיימתי את התואר בהצטיינות יתרה בציון הגבוה ביותר מבין בני המחזור שלי.
היה חשוב לי להוכיח לעצמי ולסובביי שלהיות הכי טובה ובמקום הראשון אפשר בכל גיל, גם כשגילך פי 2 מבני כיתתך…
כיום אני עורכת דין מוסמכת שהספיקה להגשים את החלום שלה שכמעט התפספס.
בנותיי אמרו לי שלמדו מהסיפור שלי שלחלומות ושאיפות אין גיל, וכח הרצון יכול להוביל אותך לפסגות הכי גבוהות שתשאף לעצמך..

מאת: אדווה ריפל סולומון

אדווה ריפל סולומון — Sun, 25 Dec 2011 09:10:38 +0000

הרגע בו פרשתי כנפיים התחיל כשנלחמתי על קריירה משלי, אחת שלא תוגדר ע"י קשרים משפחתיים בתעשיות, בפוליטיקה או במסחר.
הרגע בו אני אצא להתנסות לבד בעולם, בלי השם המשפחתי המוכר בעולם.
נכנסתי לאחד התחומים בהם ההורים שלי עסקו בעבר והצליחו בגדול,
הכניסה שלי לתעשייה הייתה ללא עזרתם, מבלי שאף אחד ידע מאין הגעתי.
נכנסתי לעולם היהלומים, ולמדתי את העסק מלמטה- בלי עזרה, בלי קשרים. כל מה שהרווחתי ובניתי הוא שלי, מעוצב על פי העולם והאישיות שלי- ללא כל היכירות מוקדמת.
מאד קשה להתקדם בעולם לבד, כשכולם מכירים את המשפחה שלך. קשה לבנות לעצמך שם מבלי שישוייך לאחרים.
והפעם יש לי משהו משלי, פרטי.
אין דבר מספק יותר מלדעת שהייתה לך היכולת להשיג הכל במילה אחת, ונחלמת כדי לא להשתמש במילה הזו- ולהרוויח הכל לבד!

מאת: לימור

לימור — Sun, 25 Dec 2011 09:03:18 +0000

הרגע שבו פרשתי כנפיים היה בגיל 20 לאחר הצבא החלטתי ללכת בעקבות חלום הילדות שלי – לימודי משחק!!. לשם כך הייתי צריכה לעזוב את עיר הולדתי צפת, שכרתי דירה בתל אביב ונרשמתי ללימודי משחק.
כדי להגשים את החלום שלי עזבתי את הקן החם והמגונן של אמא ועברתי לעיר הגדולה שהייתה לי כה זרה.
כעת אני בשנה הרביעית בלימודי משחק, מחכה להצעה שתעיף אותי גבוה גבוה…

מאת: בר

בר — Sun, 25 Dec 2011 08:07:14 +0000

הרגע אשר גרם לי לעשות צעד, לפרוח, היה הרגע בו הפסקתי לשאוף לשינוי עברי. זה היה הרגע בו הבנתי שאין תכלית למחיקת העבר. כמהתי כל כך לשכוח, ששכחתי להיות בהווה, להתמקד ביצירה ובאהבה, בתשוקות ובסערות. התמקדתי בעבר, ובשל כך איבדתי מעט מעצמי. מרוב פחד מן העתיד והשינוי הקרב, העדפתי לחיות חיים מזויפים, מאשר לזרוק את עצמי אל תוך האש ולהתמודד עמה. חששתי להעיז, לחפש, לנסות. נשארתי כבולה לגבולות אישיותי, כפי שהחברה הגדירה אותם עבורי, ולא ניסיתי לשנות זאת. אך ברגע שהבנתי עד כמה העבר הינו חלק משמעותי מחיי בהווה, וההתמקדות בו אינה מטיבה עמי, השתחררתי. הליכותי ודיבורי נהפכו לרכים יותר, ואף מעשי נהיו אמיצים ומפתיעים יותר ויותר. כל פחדי נעלמו וחיי התחילו מחדש. אינני מאושרת. אך אני שואפת לאושר, ואין דבר שגורם לי סיפוק יותר מזה.

מאת: אורלי

אורלי — Sat, 24 Dec 2011 17:34:32 +0000

מאז שאני זוכרת את עצמי אני פורשת כנפיים כמעט כל לילה…זהו חלום חוזר שלא עוזב אותי שנים ארוכות…אני מוצאת את עצמי במצבים שונים ואז מפעילה את הכנפיים ולאט לאט מתחילה להתרןמם ולעוף. לפעמים אני בורחת ממצבים מאיימים ולפעמים אני פשוט עפה להנאתי. התחושה כל כך אמיתית ונפלאה…תחושת שחרור וחופש אין סופיים. בחיים האמיתיים למדתי במשך השנים לאמץ את התחושה הזאת..למדתי לפרוש כנפיים ולעוף ממקומות שלא טוב לי בהם, הבנתי שכדי להרגיש בעלת ערך וביטחון עצמי כמו שאני מרגישה בחלומות האלו אני צריכה אומץ ותעוזה, ולא תמיד ללכת עם הזרם…למדתי להיות עצמאית ומשוחררת ממה יגידו. אין כמו התחושה הזאת שמלווה אותי מגיל קטן מאוד…תחושת החופש , העצמאות ,הכיף האדיר , האומץ והשלווה כשאני פורשת כנפיים ועפה!!!

מאת: גל

גל — Sat, 24 Dec 2011 15:48:24 +0000

לדעתי התחיל כשהחלטתי להיות צימחונית.. כל המשפחה שלי היא אוכלת בשר, אין לאף אחד במשפחה שלי בעיה עם בגדים/רהיטים מעור של חיות וכשאמרתי שהמשפחה שלי אוהבת לאכול בשר התכוונתי לכל הזמן אוכלת בשר ולמרות הכל החלטתי להתחיל להיות צימחוניתכי אני מאמינה בזה וכי כבר הרבה זמן רציתי להתחיל עם זה והיה לי קשה כי כמו שאמרתי כבר, משפחה של אוכלי בשר… פרשתי כנפיים והלכתי עם האמונה שלי וכמה שלמשפחה שלי קשה עדיין לקלוט אני צימחונית! לא אוכלת בשר לא מבשלת בשר לא מעבירה בשר לשולחן לא חותכת את הבשר לילדים הקטנים ולא לובשת חיות מתות!

מאת: סיגל

סיגל — Fri, 23 Dec 2011 20:09:33 +0000

אז ככה, הרגע בחיים שבו פרשתי כנפיים היה בגיל 26– נסעתי לחו"ל במטרה ללמוד, ללמוד וללמוד.למדתי בארץ פסיכותרפיה ואחרי כמה זמן החלטתי שאני רוצה להעמיק את ידיעותיי בתחום ולהתמקצע. לאחר שבדקתי את הנושא גיליתי שהפתרון לכך נמצא בבית ספר מיוחד בלונדון. תוך זמן קצר, ובהתלהבות גוברת והולכת, עברתי כל מיני מבחנים ואפילו התראיינתי דרך הטלפון. כשנסעתי השארתי מאחורי משפחה דואגת וגם חבר שמאוד אהבתי. אני לא יכולה להגיד שלא היו התלבטויות, אבל באותה תקופה שמתי את עצמי בראש סדר העדיפויות ומה שהיה לי חשוב זה להגשים את עצמי.
את ההלם האמיתי חטפתי כשכבר הגעתי למחוז חפצי. נתקלתי בכל מיני מצבים הזויים שבהם לא נתקלתי בחיים. למשל, החדר הראשון ששכרתי היה בדירה שהיתה בשלבי שיפוץ, ואת שאר החדרים לידי שכרו גברים פולנים חסונים. כשחברה שלי הגיעה לראות איפה אני גרה היא פשוט הזדעזעה. האמת, היום אני ממש לא מבינה מאיפה האומץ הזה הגיע, זה נראה לי ממש מסוכן, אבל באותו זמן חשבתי רק על המטרה שניצבה בפניי. הדרך להתרגל ולהסתגל לסביבה הזרה היא פשוט להתחבר עם אנשים שיכולים לעזור לך.התחברתי עם אחד הישראלים שלמד בבית ספר שלי והוא עזר לי לעשות את הצעדים הראשונים. הוא נתן לי רשימת מטלות יומית שעליי לעשות כדי להתרגל למקום וזה מאוד עזר. סיימתי את לימודיי בהצטיינות ואני לרגע לא מתחרטת שבאותו רגע ראיתי רק את טובתי שלי והתנתקתי כליל ממה שמחכה לי בארץ כולל האהבה הגדולה שאבדה לה…הגשמתי את האהבה הגדולה בחיי- המקצוע שלי.

מאת: לינוי אביטן

לינוי אביטן — Fri, 23 Dec 2011 19:09:36 +0000

אפשר לומר שהיה לי כמעט הכל בחיים.. היתה לי עבודה מעולה, היה לי בית מסודר ובאזור מעולה וגם משפחה מדהימה!! היה לי ארוס אוהב.. נשמע שהחיים שלי משולמים אהה?? אז זהו שלא! החיים שלי היו שיגרתיים מידי בישבילי . ודווקא כשעמדתי בחופה החלטתי שאני חייבת שינוי! לא יכולתי לסבול את החיים שלי, חסר בהם כיף חסר בהם חיים הכל שיגרתי ומשעמם והחלטתי שאני חייבת לפרוש כנפיים.. כשהיה תורי להשים את הטבעת על אצבעו של בעלי לעתיד, לא יכולתי לעשות זה.. לא יכולתי לתת לחיים שלי להזרק ככה סתם .. איזה חיים אלהאם אני לא אוהב אותם ואהנה מהם?!?! כשאני אמות.. מה אני אגיד על החים שלי?? זה מה שחשבתי בחופה.. ולא יכולתי לתת לזה לקרות.. לא לי.. אז החלטתי ללכת, פשוט ללכת… הגעתי הביתה ארזתי את דברי רק חלק זעיר מהם ולקחתי כסף והלכתי.. לאן? לא היה לי שום מושג.. מצאתי דירה מצאתי עבודה אחרת מצאתי אהבה ועכשיו אני לא מתחרטת על שום צעד ממה שעשיתי בזמן הזה.. תודה לאל היו יש לי בעל מקסים שאני אוהבת חברים וחברות חדשים שאני באמת נהנית איתם והמשפחה עומדת להתרחב עוד מעט.. אפשר לומר.. שאני באמת מאושרת ושהשיויו לא תמיד רע.. להפך הוא רק הועיל.. אז פרשתי כנפיים ואני גאה בעצי על כל צעד וצעד.. אז.. חג שמח ושבת שלום!!

מאת: שי

שי — Fri, 23 Dec 2011 17:58:52 +0000

היי,
אני כאן כדי לספר על אימי המדהימה שכרגע נמצאת בתהליך של פרישת כנפיים והגשמה עצמית. לפני כמעט כשנה אימי שהייתה אשת קריירה החליטה ביום בהיר אחד לעזוב הכל ולהתחיל בגיל 42 להכיר את עצמה, להתחבר לעצמה ולחפש את אושר וזוהר פמיני שבה. במהלך התהליך היא גילתה שיעודה האמיתי הוא לעזור ולטפל באנשים, התחילה ללמוד אימון אישי ומאז ועד עכשיו היא עושה גם לעצמה וגם לאחרים טוב, היא עסוקה בלתת כוח לאנשים. מיותר לציין שכל הבית הושפע ממנה :) ואם מדברים על פרישת כנפיים אז כל משפחתינו ועוד עשרות אנשים ע-פ-י-ם בזכות האישה המדהימה והמיוחדת ביותר שהכרתי ואי פעם אכיר..
שיהיה לכולנו חג שמח, בשורות טובות וימים מלאי חיוכים ואושר.
אל תפחדו ללכת בעקבות הלב :) תראו את אמא..

מאת: עדידי

עדידי — Fri, 23 Dec 2011 17:38:36 +0000

נורא מבאס ומעצבן לקרוא סיפורים קורעי לב על מחלת הסרטן
במיוחד עצוב לנצל מצב כה קשה לטובת פרס כלשהו.
תמשיכו להתמודד בגבורה ואנא תימנעו מלספר סיפורים "קורעי לב" על המחלה או מחלות למיניהן, איבוד ותרומת שיער וכו'…
מקווה שתבינו ולא תכעסו…

מאת: אלימור

אלימור — Fri, 23 Dec 2011 17:32:28 +0000

את הפרישת כנפיים הראשונה שלי עשיתי בגיל 6 כשהפרידו לראשונה ביני ובין אחי התאום בכתה א'.
עד אותו יום היינו דבוקים כמו דבק אחד לשני ולא היה דבר שהפריד בינינו .
הוא היה "שומר הראש" הקטן שלי ואני הייתי "הלוחמת" שלצידו.
הטראומה של ההבוקר הראשון בכיתה א' בלעדיו זכורה לי עד היום, במיוחד הבכי על כך שלוקחים לי את אחי ומפרידים בינינו למשך שעות כה רבות במשך היום.
בדיעבד "הכל לטובה" שנינו גדלנו ונהיינו עצמאים אך כמובן שעד היום אנו החברים הכי טובים…