תגובות לפוסט: "שמלת שכמיה של אווה מנדלבאום במתנה"

מאת: אפרת

אפרת — Thu, 22 Dec 2011 08:29:31 +0000

יצירת האמנות האהובה עליי היא האדם! כעת כשאני בהיריון אני מבינה עד כמה המילה "יצירה" הנה משמעותית בתהליך. כל יום נוסף משהו לחומר, משתנה ומתפתח, זז ומחליף צבעים. מדהים!

מאת: אליש

אליש — Tue, 20 Dec 2011 16:07:54 +0000

בנוסף שזאת יצירת אומנות שאני הכי אוהבת זה גם יצירת אומנות שהכי מרגשת אותי, ועוד הרבה אנשים,
הספר לכם סיפור אחותי היא אומנית ברמה בנלאומית ביזמן שסימה את לימודי האומנות היא איתה צריכה להגיש פרויקט גמר ולא היה לה רעיון לאחר כמה ימים כולנו שמענו את הסיפור העצוב שאילן רמון ז"ל הלך לעולמו,ואז נפל לה רעיון היא ציירה חללית מדהימה ובתוך התמונה בצורה אומנותית רואים את אילן רמון זכרונו לברכה,הציור כמובן זכה להרבה מחמאות וציון גבוהה במיוחד,בכל פעם שאני רואה את היצירה הזאת אני מתרגשת ונזכרת בבנאדם מדהים.

מאת: רונה

רונה — Mon, 19 Dec 2011 19:46:29 +0000

כאשר למדתי תואר ראשון באמנות, הייתי בעולם של יצירות ואמנים, והכרתי את הזרמים השונים, התקופות, הסגנונות..
כך התאהבתי בכל פעם מחדש באומן אחר: ואן גוך, קלימט, בוטיצ'לי ועוד..
אך כאשר חלפו השנים והחומר הרב שנקלט במוחי התאזן, מצאתי את עצמי נהנית מאד מאומנות אך באופן אחר. כל מה שכתבתי כאן נופץ כאשר בקרתי בפירנצה וראיתי במו עייני את הפסל של מיכאל אנג'לו דויד. דמעות זלגו על פני ופי נפער קלוץ אני חושבת שמרוב התפעלות דברתי ביידיש…

דויד המפוסל, הנסיכי, הוא יצירה גאונית וחד פעמית כך לדעתי…
לצד האהבה לפסל, חיפשתי לי נסיך אמיתי שכזה, מפוסל ואצילי,
זלא ממש מצאתי. יש מציאות ויש אומנות…

מאת: רעות

רעות — Sun, 18 Dec 2011 21:09:38 +0000

עבודת האמנות האהובה עלי ביותר כרגע היא צילום בשחור לבן של הרקדנית פינה באוש, שצילם גדי דגון אשר היה לאורך שנים הצלם הקבוע של להקת בת שבע. אבא שלי קנה את הצילום בתערוכה לפני כשנתיים ואני גאלתי אותה מהמחסן שלו ותליתי בסלון דירתי השכורה. זו תמונה מאוד עוצמתית, מעט עצובה ותמיד מעניינת. אין מי שנכנס אלי הביתה ולא משתומם שתלוי לי בסלון צילום של אישה בת 70 במעין כותנת לילה, עם גוף גבעולי אבל המון כוח, שפשוט רואים עליה שהייתה רקדנית. לא כולם מזהים שמדובר בפינה באוש, אבל אף אחד לא נשאר אדיש. זה ללא ספק החפץ הכי יקר שיש לי בבית, מכל הבחינות. אני מקווה שבעתיד אצליח לרכוש בעצמי יצירות אמנות וליצור אוסף משלי. זה לא בהכרח יקר כמו שחושבים ולטעמי זה לא פחות חשוב מלקנות ספה חדשה או לבחור מנורות. הכי מבאס אותי לראות את היצירות האהובות עלי (מגריט, גוגן, מאטיס ועוד) ברפרודוקציות עם צבעים מעוותים תלויות בכל מיני קופות חולים. זה עושה להן עוול. עדיף לקנות משהו מקורי של בוגר טרי של בצאלאל במחיר של ארוחה במסעדה, או לכל הפחות להשקיע ברפרודוקציות טובות. ודבר אחרון – השמלה יפיפייה! גם בגדים זו אמנות, לא?

מאת: ש'

ש' — Sun, 18 Dec 2011 10:01:18 +0000

האמנית שאני הכי מעריכה היא אתי דודאי, שבחוגים מסוימים עונה לכינוי אתי D. לדבריה של אתי, מאז גירושיה, "פרצה מתוכי האמנות בעוצמה חזקה" – ואכן ניכרים בעבודותיה המאוחרות של מיס די, יציאה לחופשי לצד חיפוש עצמי ורצון למצוא את האחד שיהיה יפה, מצליח וכריזמטי – "ממש כמוני". היא גם אישה של מילים.

היצירה האהובה עליי של אתי דודאי היא הפסל שעשוי עיסת נייר של הפרצוף של הנכד שלה. פסל שמסמל עולם ומלואו – גם עיסה, גם נייר, גם נכד. אמנים וונאבי כמו ניר הוד או אילנה גור, יכולים רק ללמוד מאתי דודאי, אישה ואגדה, שלא נותנת לממון ולהצלחה הבינלאומית לסנוור אותה וממשיכה לייפות את סביון ואת העולם כולו באמנות מופלאה שמקומה במומה.

מאת: ניר

ניר — Sun, 18 Dec 2011 09:39:54 +0000

השלווה המזעזעת שצפה לה על פני ים המלח של סיגלית לנדאו היא כבוד לאומנות הישראלית. קשה להשאר אדיש מול הבשרניות של הפרי כשהיא מלפפת את הגוף בים המוות, אותי היא תפסה מהבטן..

מאת: טלי

טלי — Sun, 18 Dec 2011 08:40:06 +0000

ככה יצא, שאני לא מאד מתחברת לאומנות ויזואלית ומאד מתחברת למוזיקה. מכל הסוגים כמעט.
היצירה שמעוררת בי הכי הרבה רגשות היא סונטה לאור ירח של בטהובן
אני לא בדיוק יודעת למה, אבל בכל פעם שאני שומעת את הקטע הזה אני מוצפת רגשות ומרגישה שהלב שלי פשוט עומד להתפוצץ

זה מוזר איך שדברים מסויימים מייד מציתים משהו בתוכנו.. לפעמים בלי שנדע איך ולמה…

מאת: מורן

מורן — Sun, 18 Dec 2011 08:37:43 +0000

יצירת האומנות האהובה עלי הוא הקומיקס ״skin deep" של האומן דייוויד מאק. קומיקס בעצם אינה מילה מתאימה – מדובר ברומן גרפי שבו כתיבה, שירה וציור משתלבים למכלול עוצר נשימה ומעורר מחשבה על זהות אישית ושמירה עליה בחברה בה הצבא, התאגידים והממשל משחקים באדם כבובות על חוט. מאק הוא צייר מחונן וכותב מקורי ולא צפוי וביחד זו חוויה ויזואלית מהממת. חזרתי וקראתי את הספר, שכל עמוד בו הוא מופת של ביצוע בצבעי שמן, מים או רישום בדיו, אינספור פעמים.

מאת: חנגי

חנגי — Sun, 18 Dec 2011 08:32:54 +0000

פרידה קאלו, הציירת שסימן ההיכר שלה הוא גבותיה המחוברות, מצליחה לגעת בי באמת, לא בעבודה ספציפית אלא בקווי עבודתה לאורך השנים. העבודות שלה מאופיינות ברגש רב(שמקורו ברור לאור חייה הסוערים: בילדותה עברה תאונה, חלתה במחלה שמאוחר יותר בחייה גרמה לכריתת רגלה, התחתנה עם אמן מוכר שבגד בה עם אחותה, ניהלה רומן עם מהפכן רוסי, התגרשה מבעלה, לאחר שנה נישאה לו בשנית, עברה 3 הפלות ומעולם לא ילדה ילדים, לבסוף מתה מדלקת ריאות, כשהיא אופטימית ביחס להתקדמות החברה והעולם דרך הקומוניזם). במיוחד אני אוהבת את עבודותיה מכיוון שאני חסרת השכלה בתחום האמנות, אך יצירותיה כל כך חזקות, כמו צועקות מתוך הבטן, מאופיינות במוטיבים כל כך ברורים – שאפשר להבין אותה ולהזדהות איתה עד כאב. נראה שבפחות מ50 שנה הספיקה קאלו לחוש כה הרבה, שהייתה מוכרחה למצוא דרך להביע את האנרגיות שבה שמא תתפרק. כמובן, קאלו לא הזניחה את עולמה החיצוני וגם את המראה והלבוש שלה, ואהובה עליי במיוחד האמירה המיוחסת לה: "הסוריאליזם הוא ההפתעה הקסומה של גילוי אריה בארון בגדים, כשהיית בטוח שתמצא שם כותנות".
:)

מאת: keren

keren — Sun, 18 Dec 2011 06:11:47 +0000

התמונה האהובה עליי היא ליל כוכבים.קראתי פה תגובות מלומדות של כל מיני תלמידות אומנות אז אני לא למדתי אומנות ואין לי הסבר אומנותי מלא מושגים יפים למה אני אוהבת את התמונה.פשוט אוהבת,אוהבת את הצבעים,אוהבת שהיא נראית לי אמיתית כאילו אני מסתכלת על צרפת בזה הרגע,נעים לי להסתכל בה ואוהבת את הניחושים סביב משמעות הירח והכוכבים…יום נפלא

מאת: ozerys@gmail.com

ozerys@gmail.com — Sat, 17 Dec 2011 21:18:06 +0000

אבל זכורה לי פעם אחת בה יצירת אומנות הותירה אותי שבויה, עומדת נפעמת מולה דקות ארוכות וחושבת לעצמי איזה כיף למי שיודע לתרגם את הדימיון שלו בצורה כזו מושלמת ויפה למציאות. זו היתה תמונת הנוף האידיאלית של נחום גוטמן

מאת: אתי

אתי — Sat, 17 Dec 2011 19:04:18 +0000

למרות שלמדתי תולדות האמנות באוניברסיטה, היתה לי במשך שנים רבות רתיעה מציורים מופשטים והעדפתי ציורים פיגורטיביים. אלו גם היו סוגי הציורים שבחרתי לתלות אצלי על הקירות בבית.
היתה זו חברה טובה שלי, שהיתה בעצמה אמנית וציירת ובינתיים נפטרה מסרטן ריאות לצערי, שהצליחה בסופו של דבר ללמד אותי להתבונן על ציורים מופשטים כגון אלו של מארק רותקו כציורים שמשרים אווירה של רוגע ומכניסים אותך למצב של מעין מדיטציה (http://www.nga.gov/feature/rothko/classic2a.shtm).
בזכות אותה חברה תלויות לי בבית כמה יצירות מופשטות, שגורמות לי הנאה רבה בכל פעם שאני עוצרת להתבונן בהן וכמובן שגורמות לי להרהר בה ועל כמה אני מתגעגעת אליה וכמה הייתי ברת מזל להכיר מישהי מיוחדת כמוה.

מאת: לימור

לימור — Sat, 17 Dec 2011 16:51:41 +0000

לא תמיד אהבתי אומנות, האמת אפילו זכור לי שממש סבלתי בשיעורי ציור בבית הספר. אבל אמא היא דווקא ציירת חובבת שחלומה היה שאוהב ציור כמוה ותמיד נהגה לאמר לי שהציור "האשה המורדת" של ג'ון וויטהאוס (John Waterhouse ) צוייר בהשראתי …
טוב אני מודה שחיים קלים לא עשיתי להורים שלי…
וכך לפני ארבע שנים במהלך השיעור במכללה נתבקשנו לכתוב חיבור בהשראת הציור של "האשה המורדת " .
התרגשתי מאוד! – בשבילי זה היה מעין סימן מאמא שחלתה באותה תקופה והפסיקה לצייר, סימן שעליי לחקור את הנושא ולהשקיע את כל כולי.
וכך המפגש הראשון שלי עם הציור היה ממש מרגש – במיוחד כשהבנתי שהסיפור שעומד מאחורי הציור מספר על אישה דעתנית ועקשנית שסרבה להענות להוראות הסביבה שלה ונלחמה על אהובה עד מותה הטראגי. – לדעתי הוא מזכיר יותר את אמא מאשר אותי אבל עם הורים למתווכחים…
ביליתי שבוע שלם בסיפרייה , קראתי שוב ושוב את הסיפור שמאחורי הציור והתרגשתי כל פעם מחדש.
לבסוף הכנתי חיבור מרגש וקראתי אותו בכיתה והתרגשתי מאוד ואפילו הבאתי העתק של הציור והצגתי לפני כל הכיתה שיכירו את הציור הזה שכל כך משמעותי עבורי , כשסיפרתי לאמא ראיתי שהתרגשה, הזילה דמעה ואז גם אני…

מאת: ליה

ליה — Sat, 17 Dec 2011 16:35:46 +0000

יצירת האומנות שאני הכי אוהבת זו התמונה המדהימה של בוטיצ'לי , על לידת האלה היוונית ונוס מתוך פנינה. הוא מצייר את ונוס בתור אישה יפייפיה ,מלאה ושופעת , וכך משקף את האופן שבו נתפס יופי בתקופה ההיא . חבל שכיום זה כבר לא כך ..

מאת: אור

אור — Sat, 17 Dec 2011 15:58:15 +0000

אף פעם לא הצלחתי להתחבר ליצירת אומנות פלסטית,אני בנאדם שאוהב ומעריך אומנות,זה מדהים בעייני,אני מתעסקת באומנות המשחק,ובעיצוב בגדים,שזה אומנות מדהימה בפני עצמה,אבל אף פעם לא הצלחתי להתחבר לעבודה פלסטית.

בשנה שעברה אדם שהיה קרוב אלי הלך לעלמו,בשבוע ש"בילה" בבית החולים,כדי להעביר את הזמן הוא קישקש לעצמו על גב נייר לבן,שאגב צידו השני,היה מסמך רפואי כלשהוא.כשנפטר אני ואימי הגענו אל בית החולים ואספנו את חפציו במטרה להחזיר אותם לביתו,ראיתי את אותם השירבוטים על גבי אותו הנייר,והיה לזה משמעות גדולה בשבילי,קיפלתי את הדף והכנסתי לכיס.שהגעתי הביתה תליתי אותו על לוח המודעות שלי במרכז החדר,וזה דרך מעולה בשבילי לזכור אותו בכל יום שעובר.
וזאתי היצירה הפלסטית היחידה בחיים שלי שהצלחתי להרגיש מחוברת אליה.