תגובות לפוסט: "אוברול של אניה פליט במתנה"

מאת: שיר אבוטבול

שיר אבוטבול — Thu, 08 Dec 2011 21:38:36 +0000

זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שזכיתי מאז שאני זוכרת את עצמי ..
זה היה לפני 3 שנים , השתתפתי בתחרות כתיבה שבכלל לא רציתי לגשת אליה ,
זה היה תחרות על סיפורים קצרים וחברה שיודעת שאני כותבת כמה סיפורים קצרים הגישה למועמדות את אחד מהסיפורים שלי מבלי שידעתי, רק אחרי שהגישה היא אמרה לי ואמרתי לה שאין לי סיכוי לכתוב זה סתם שרבוט , סוג של טיוטה ושיש לי עוד הרבה מה לגמר שמה … היתי כ'כ בטוחה שאני לא יזכה , ולהפתעתי הגדולה מאוד חשוב לציין זכיתי במקום הראשון בתחרות בית ספר מתוך 100 תלמידים שהגישו , קיבלתי בנוסף לזה גם תלושים לקניית בגדים בסך 200 ש"ח , ובנוסף התחלקתי עם החברה שהגישה לי מועמדות … אשמח לזכות בפעם השניה במשהו :)

מאת: סיגל

סיגל — Sun, 04 Dec 2011 09:18:24 +0000

תמיד הייתי רצה מצטיינת בבית הספר ובתיכון אך אף פעם לא עשיתי זאת בצורה מקצועית.
תמיד רצון המרתון המקצועיות נראו לי גדולות ואימתניות ומי אני הקטנה שזהו רק תחביבה תוכל לנצי אותן?!
בעידודה של חברה טובה שרשמה אותי למרתון אילת – טסתי לראשונה לאילת ורצתי לראשונה במרתון המפרך וזכיתי במקום הראשון לנשים.
האושר כמובן הגיע עד השמיים – אומנם תמיד הייתי טובה ובולטת אך לא האמנתי שאצליח כך מול כל הנשים הללו רבות הניסיון.
כמובן שאחר כך באה ההתמכרות ומאז מדי שנה אני רצה בתחרויות מרתון.
מאז כל חבריי קוראים לי בכינויי החיבה "מרתוניסטית" – ואין גאה ממני !!!

מאת: נטלי

נטלי — Sun, 04 Dec 2011 09:05:33 +0000

כל ילדותי חלמתי לזכות במקום הראשון במשהו. כלשהו. לא משנה מה. אם זה לראשות מועצת התלמידים, תחרות ציורים, תחרות שירה, תחרות איות ועוד היד נטויה. You name it, I tried it.
גדלתי כבת יחידה ותמיד הייתי רגילה להיות "מקום ראשון" בבית.
חשבתי שכך יהיה גם בחוץ ובשל יצר התחרותיות המפותח שלי ניסיתי וניסיתי ותמיד הגעתי למקום שני, או שלישי, או רביעי וכן הלאה. אף פעם לא ראשון. תמיד ליד, תמיד כמעט, אף פעם לא מקום ראשון.
כשבגרתי מעט, לאחר רצף של אכזבות צורמות שהאחרונה שבהן הייתה כישלון בטסט הרביעי לרישיון הנהיגה שלי (עברתי בטסט החמישי…), החלטתי שזהו – אני נערה חסרת מזל. ביש גדא.
מאז הפסקתי להתחרות, לא לוקחת סיכונים, מפחדת להיכשל.
אני מקווה שאולי עכשיו בעזרתכם, לראשונה בחיי, אזכה סופסוף במקום הראשון!

מאת: מיקה

מיקה — Sun, 04 Dec 2011 08:00:17 +0000

כל חיי הייתי רצה להנאתי, אולם תמיד פחדתי להפוך את התחביב למשהו קצת יותר מקצועי. יום אחד, בעזרתו של חבר טוב, אזרתי אומץ ורצתי במירוץ של 10 ק"מ. ראיתי כי החוויה הייתה עבורי כיפית ומאתגרת, וכך המשכתי לרוץ בעוד מירוצים, ועם האוכל בא התיאבון. כך לאחר 4 שנים של אימונים החלטתי שהשנה אני עושה את זה, והחלטתי לרוץ את ריצת המרתון הראשונה שלי – 42.2 ק"מ של אתגר הריצה הגדול ביותר שקיים היום. לאחר למעלה מחצי שנה של ריצות ארוכות ואימונים מפרכים הגיע היום המיוחל – רצתי את ריצת המרתון הראשונה שלי!! וזה היה שווה הכל, אפילו זכיתי בגביע בקטגוריית הגיל שלי. מאז רצתי עוד 3 מרתונים ועוד היד נטויה! זהו הניצחון הקטן של הרוח הספורטיבית על הגוף והסבל הפיזי בריצה של 42.2 ק"מ. ממני, מרתוניסטית גאה :-)

מאת: לימור

לימור — Sat, 03 Dec 2011 22:00:06 +0000

התחרות האישית שלי שבה זכיתי היא למעשה תחרות כנגד הזמן על החיים שלי…
אומנם אני נראית קטנה ושברירית אבל אני פראמדיקית מוטסת ביחידה 669 ובמלחמת לבנון האחרונה זכיתי במקום הראשון בפרס הכי חשוב שזה למעשה החיים שלי.
במהלך פינוי חיילים שנפגעו מאש מחבלים בעומק לבנון בעוד אנו סוחבים את האלונקה בדרך למסוק התפוצצה פצצת מרגמה ככה"נ די סמווך אלינו ואני חטפתי רסיס קטן ובודד לריאה.
ממסייעת לפינוי הפצועים הפכתי לפצועה בעצמי ,הפציעה הייתה קשה מאוד ולהערכת הרופא אם לא אגיע ב10 דקות הקרוובת לטיפול בבי"ח לעצירת הדימום ככה"נ סיכויי לשרוד נמוכים ביותר. כאן החל מסע מטורף של חבריי ליחידה למצוא את הרגע הנכון להמריא ו"לעוף" משם כמה שיותר מהר לבית חולים.
המראנו תחת ירי כבד ואני כפי שסיפרו לי חבריי הגעתי "בדקה ה-90".
האירוע הקשה לא גורם לי להפסיק לשרת במילואים בתפקיד האדיר הזה, אלא להיפך! – כעת אני בטוחה שיש לי השגחה עליונה שגרמה לי לזכות בתחרות הכי חשובה שאדם יכול להתחרות בחייו – התחרות כנגד המוות, אני למזלי ניצחתי וזכיתי בחיים!!

מאת: לירון

לירון — Sat, 03 Dec 2011 21:36:15 +0000

אספר על אחת הפעמים שגם אני שברתי את אפי יום לפני מופע גדול בהיכל התרבות בעירי נס ציונה לאחר חודש של חזרות מפרכות.
יום לפני המופע בעיצומה של החזרה הגנרלית החלקתי ושברתי את האף.
מיד פינו אןתי לבי"ח , חבשו את אפי והופעתי עם תחבושת ענקית באמצע הפרצוף :-(
אני לא אצטט פה שיר של יהודה עמיחי (נראה לי קצת פלצני), אבל בהחלט התביישתי כל כולי ולמרות המראה הקשה זכיתי במקום הראשון בתחרות ועליתי לקחת את הפרס והרגשתי הכי מגוחכת בעולם…

מאת: מיטל אוסטוינד

מיטל אוסטוינד — Sat, 03 Dec 2011 21:01:11 +0000

בתקופה שבה לא יכולתי לבחור בבוקר מה ללבוש…כשהייתי קצינה צעירה האחראית על מס' קצינות בצבא, בזכות עבודה רבה ומעבר למסירות הגעתי למעמד המרגש כשנבחרתי לקצינה מצטיינת במעמד של דרגת אלוף. זה היה כבוד גדול ומרגש במיוחד שהעשייה זכתה להערכה. יותר מעצם הזכייה היה מרגש שכולם עטפו בחום ושבחים על שהגיע לי…אבי שנפטר היה גאה בי

מאת: טל

טל — Sat, 03 Dec 2011 20:03:59 +0000

אני לא מהאישיות הבולטת, המצנחת. תמיד לא בסוף אבל בעיקר לא בהתחלה. יום אחד בתחיל הסמיסטר באנוברסיטה החלטנו להחליף ארונות לכמה ימים שלושת החברות. בתחילה התבאסתי כי אם יש משהו שאני מחוברת אליו- זה הארון שלי. כעבור יומיים מתחילת ההחלפה כל המראה של חברתי השתנה, כולם פתאום התחילו לשים לב אליה והמחמיא לה על טעמה ומראה. מאז, בתחרות אומנם לא מוגדרת ויש שיגידו לא מציאותית אני הכתרתי את עצמי למלכת הסטייל. אני זוכרת שאז זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי שיש משהו בו שאני מתעלה על חברותי.

*אם שמתם לב אני כבר כותבת כל שבוע במאמץ רב, מקדישה זמן ומאמץ גדול מלא באהבה… אז אבקש אם תגוונו את מגוון הזוכות.

מאת: רוית

רוית — Sat, 03 Dec 2011 16:32:43 +0000

אוי זו הייתה תחרות מתישה – נפשית ופיזית.. מול מלכת הכיתה על רחבת הריקודים. כמובן שהיה פרס למנצחת- אני כבר לא זוכרת מה בדיוק אבל אני התחרתי על קיומי מולה. הייתי בכיתה ה' היום עברו השנים ולמרות שהתבגרתי (עוד שבוע יומולדת!) הזיכרון טרי- הוא עוד חוזר לי בחלומות בכל פעם שניצב בפני אתגר קשה.
אני ניצחתי אותה והחזרתי לה על כל האנרגיה השלילית שפיזרה לעברי – באלגנטיות ובדיפלומטיות, למרות שהתחשק לי לקלל אותה ולהרביץ לה – אוי כמה שהיא הייתה יהירה ומנופחת מחשיבות עצמית. לא סתם אומרים שהעיניים הם החלון לנפש האדם – כי את זה הבנתי אז- קודם נאבקתי למי יש סגנון וסטייל בריקוד ואח"כ זה היה כבר קרב של הרוח- של העיניים מי נשברת ראשונה. ונחשו מה? זכיתי ! אוי זה היה מתוק מדבש. הקרב היה צמוד אבל החיוך שלי הכריע- חיוך ומבט של ניצחון. מבט שאומר אני לא פחות טוב וחשוב- גם לי יש מה לומר גם אם אני לא מלכת הכיתה.
זה מדהים כמה הזכרונות של הילדות משפיעים עלינו- היא בטח לא זוכרת את זה.. אני לא אשכח

מאת: רוית

רוית — Sat, 03 Dec 2011 16:08:24 +0000

כשהייתי בכיתה ז' יצאנו לתחרות אזורית לריצה מטעם בית הספר (לפני 20 שנה לערך). היה לי קשה, בייחוד לקראת סוף המקצה. במה זכיתי? זכיתי בלקח לכל החיים שמלווה אותי עד היום ברגעים הקשים : כאשר אתה בנקודה קשה במיוחד – דקה לפני שנשברים ומרימים ידיים.
את שעון העצר של התחרות לא יכלו להפסיק עד שאגיע לקו הסיום. אתם לא מתארים לכם את גודל הבושה שחשתי בתור בחורה שבכל דבר הצטיינה. המורה ליווה אותי בעידוד כולם צחקו ואני כבר לא יכולתי ללכת פיזית. אבל להראות לכולם שאת הקו אחצה ויהי מה- אז חציתי כמעט על ארבע!!!
זה ניצחון הרוח על הרגש, נגד הסיכויים, נגד התחושה שזה או אני או הם, של כבוד…. לא אשכח את המורה הזה כל חיי… הלוואי והיו עוד כאה!

מאת: יובל

יובל — Sat, 03 Dec 2011 15:35:39 +0000

זה היה בכיתה ו'..באותה תקופה הייתי מנגנת על גיטרה..והגיטרה שעליה הייתי מנגנת הייתה של אחותי ומאוד רציתי גיטרה שתהייה שלי לעצמי..שאני אוכל לנגן בה מתי שאני רוצה..ואני לא אצטרך להיות תלויה באחותי כל הזמן..ישנתי אצל סבתא שלי ושמעתי מבני דודים שהיו גם אצל סבתא שלי שיש תחרות תחפושות שמי שזוכה במקום הראשון מקבל גיטרה..בהתחלה מאוד התלהבתי ורציתי מאוד להשתתף..לקחתי מסבתא שלי תחפושת של קפה עלית והחלטתי שאני משתתפת..למרות הבושה והמבוכה שהייתה בלבישת תחפושת של קפה עלית ניצחתי וזכיתי בגיטרה שכלכך כלכך רציתי..סוף סוף יכולתי לנגן מתי שהתחשק לי ולא להיות תלויה באחותי כל הזמן..

מאת: לירון נאסימי

לירון נאסימי — Sat, 03 Dec 2011 12:53:05 +0000

פאריס, אמצע דצמבר 2004 – המנחה הצרפתית מכריזה על המקום הראשון ואני בטוחה שאני הוזה , משתתקת ולא יכולה להאמין שבאמת זו אני שמוזמנת לבמה לקבל מידי ראש העיר הצרפתי את המקום הראשון בתחרות העולמית לבני נוער לצילומי טבע!!!.
כשהמורה שלי בבית הספר הודיעה לי שהיא רושמת אותי לתחרות הצילום בפאריס שתתקיים בעוד כחודשיים לא הבנתי למה היא עושה את זה או יותר נכון לא האמנתי שהיא מאמינה בי עד כדי כך…
בתור ילדה בודדה ללא הרבה חברות, הצילום היה תמיד מקום המפלט בשבילי. לקחת את המצלמה מיד אחרי בית הספר, לקחת את האופניים וליסוע, פשוט ליסוע עד שצד את עיניך מראה מלבב כלשהו ואז פשוט לצלם ולתפוס את הרגע הקסום הזה.
זה יכול להיות להקת פרפרים שמתעופפת לה במלוא הדרה מעל השדה או פשוט זוג חיפושיות קטנטנות משתכשכות אחת בשנייה כמו היו זוג לכל דבר…
המצלמה הייתה בשבילי למעשה החברה הכי טובה וקניתי אותה לאחר שעבדתי חצי שנה בחלוקת "פלאיירים " אצלי בשכונה.
מה שהתחיל כתחביב אט אט הפך לאהבה ובסופו של דבר לזכייה המדהימה הזו בתחרות העולמית.
הרבה בזכות המורה לצילום המדהימה שלי- זהבה שהאמינה בי למרות המופנמות והשקט שלי.
היא ראתה את הפוטנציאל שלי עודדה אותי להאמין בעצמי ולשאוף הכי רחוק שאפשר.
בזכותה האמנתי שחלומות בהחלט מתגשמים…

מאת: דנה

דנה — Sat, 03 Dec 2011 10:45:40 +0000

בכיתה ה' עברתי לבית ספר חדש, בית ספר נחשב לאמנויות. תלמידי הכיתה אליה הצטרפתי כבר ידעו לקרוא תווים ולנגן בחלילית, ואילו אני הייתי קלולס לחלוטין בכל הנוגע למוזיקה. המורה אף היא לא תרמה לעניין, והייתה בטוחה שאני נטולת כשרון מוזיקלי ושלעולם לא אצליח להשלים את הפער, בטח לא לקראת המופע המוזיקלי השנתי הגדול של חג החנוכה. אך לפחות היא דאגה לי לחונכת ולחונך, שיעזרו לי ללמוד את העניין מההתחלה. הם לימדו אותי בהתמדה ובסבלנות אין קץ,ובעיקר עם אהבה גדולה למוזיקה, את מה שתלמידי הכיתה כבר ידעו מזמן. אט אט השתפרתי והתחלתי להאמין בעצמי, כאשר מופע החנוכה הלך והתקרב. לבסוף הייתי מוכנה לנגינה הכיתתית, ואף בחרתי מה ללבוש למופע החגיגי (חשוב מאוד!). בבוקר שלפני היום הגדול, הייתה חזרה כללית עם כלל המשתתפים. רצתי לכיתה להביא את התווים שלי, ומרוב התלהבות, פספסתי מדרגה בכניסה למבנה, מעדתי ונפלתי, אפי מדמם ואני בוכה מרוב בהלה וכאב. לקחו אותי למיון, אבחנו סדק באף, וחבשו את כל העסק. כך קרה שיום לפני המופע הנכסף, אליו התכוננתי נמרצות כנגד כל הסיכויים, הייתי ילדה עם אף תחבושת ענקית באמצע הפרצוף. אך לא וויתרתי, את המופע הזה לא אראה כאחרונת הצופים, אמרתי לעצמי. בכדי לא לאכזב את חונכיי הנפלאים ובעיקר אותי, ניצבתי ביום המופע, עם אקססורי מאסיבי ושמו כח רצון, שהתגלם באותה החבישה עזת הנוכחות שקישטה את אפי. היה זה כמו לזכות במקום ראשון בקרב אגרוף נגד כל מי שחשב שלא אצליח, ומול "מישור הוויתור הגדול", כפי שכתב יהודה עמיחי. אפילו המורה הוותיקה הודתה שזו הפעם הראשונה שהיא טועה לגבי תלמיד, ואני חייכתי לי מבפנים, נוצרת לי רגע קטן-גדול של נצחון, שלא יישכח לעולם.

מאת: סימונה

סימונה — Sat, 03 Dec 2011 09:31:30 +0000

אני רוב חיי מגיל ממש קן מחזיקה מברשת ביד(: אני ספרית כמובן. אוקיי, אז אני מוכשרת. מאוד, למען האמת, כשרון ואמביציה זאת אני! לפני כמה שנים החלטתי עם עוד אדם משמעותי בחיי שאני צריכה להוציא תואר. כמו כולם…שיהיה..אז הלכתי למדתי תקשורת באוניברסיטת חיפה והוצאתי תואר ואני מרגישה בעננים. יש שחשבו שאין לי שכל, רק כשרון. אז הוכחתי לכולם(וגם לעצמי) שלא משנה אם לא למדת אף פעם לא מאוחר ועכשיו אני גאה בעצמי ומרגישה ניפלא. כל אחד יכול..גם אני(:

מאת: תקוה

תקוה — Sat, 03 Dec 2011 09:01:27 +0000

עד גיל 26 במסגרת שירותי בכוחות הביטחון שירתתי בתפקיד שבין היתר מסייע לאזרח, ולצורך כך עשיתי ככל יכולתי להיות מקצוענית ומועילה בפתרון בעיות, כמו כן השתתפתי במסגרת שירותי באותה תקופה בתחרות ריצת 1000 מטר לנשים והצלחתי לשבור שיא שלא נשבר תקופה.