תגובות לפוסט: "מתנה בשישי: שני תיקים של Desigual"

מאת: קריסטינה רוזנטל

קריסטינה רוזנטל — Wed, 14 Mar 2018 06:15:33 +0000

בגרות יקרה , תודה לך על זה שגרמת לי לחטוף רגליים קרות ולברוח לאילת עם החולת נפש היחידה שזרמה איתי – לקחת תיק צד קטן לשים בו משחת שיניים , תחתונים ומסקרה – ופשוט לברוח על נפשינו – ועד בטרמפ ! אחרי 7 שנים עדין לא מאמינה שעשיתי את זה !

מאת: צביה

צביה — Tue, 20 Feb 2018 01:20:06 +0000

החוויה הכי מטורפת זה שלפני כמה שנים שאני וחברתי היינו בגיל 15/6 היינו עובדות במלצרות וכל פעם היינו נוסעות למקום אחר .. אני לא אשכח את הפעם הזאת שנסענו מחוץ לעיר לאזור ישוב כזה ובאותה תקופה היה מלא מחסומים . כשחזרנו מהמלצרות סחוטות מעייפות(כנראה שהיא לא ממש;) אני יושבת שורה לפנייה באוטובוס היינו כמה חברים. במחסום עולה חייל שבודק שהכל תקין … ואז היא צועקת לו … "הייייי חייל.. יש פה עובדת זרה" ומצביעה עליי אמרתי לה משוגעת דיי עם השטויות .. כנראה באותה תקופה זה היה רציני החייל אמר לי בואי תרדי איתי מהאוטובוס … כמה שהחברים והחברה אמרו לו שצחקו לא עזר . ירדתי והתחיל לשאול שאלות לבדוק מי אני ומה אני .. והיה איזה 2 בלילה והיה רק בלאגן … חחח אני לא אשכח לה את זה בחיים אבל היה כייף תקופה יפה ילדות בלתי נשכחת;)

מאת: דנה צרפתי

דנה צרפתי — Sun, 18 Feb 2018 10:51:14 +0000

בילדות היינו גרים בשכונה קצת מפחידה ומקום הבילוי היה בזמנו קניון איילון שנפתח במרחק של 10 ד הליכה, אבל ההליכה היתה ברחובות חשוכים, אני והחברה הכי טובה שלי חזרנו ערב אחד מהקניון עם קניות של בגטים ועוד , בעוד אנחנו צועדות ברחוב חשוך ראינו צל של מישהו מאחורנו , הגברנו את מהירות הצעדים והצל מאחורנו גם הוא הגביר,פתאום תפסתי את אחד הבגטים הסתובבתי אליו (מה שהסתבר שהם היו 2)וצרחתי יש לי קרש נראה אותך מתקרב, הם מיד ברחו.ואנחנו רצנו הביתה

מאת: טניה גולן

טניה גולן — Sun, 18 Feb 2018 09:54:33 +0000

החווייה הכי מטורפת שלנו הייתה צלילה עם כרישים וכניסה ביוון לאחד הפארקי מים הכי גדולים ומפחידים שיש, התגברתי על הפחד שלי ממים ועליתי על המגלשות הכי מפותלות שיש tanyaf7@walla.com

מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה)

משתמש אנונימי (לא מזוהה) — Sun, 18 Feb 2018 09:53:15 +0000

החווייה הכי מטורפת שעברתי עם חברתי שהיא שכנעה אותי להתגבר על הפחד שלי ממים והלכתי איתה ביוון לאחד הפארקי מים הכי גדולים שיש ולמגלשות הכי מפחידות ובנוסף הסכמתי לשחות עם כרישים. זה היה קשה, צרחתי המון אבל עשינו זאת tanyaf7@walla.com

מאת: עדי

עדי — Sun, 18 Feb 2018 09:20:34 +0000

אז ככה, הפעם הראשונה שאני והבסטי שלי היינו בחו"ל היתה במסע לפולין לא בדיוק הבנו מה קורה סביבנו ואיך מצליחים לעקוב אחרי הקבוצה ברחובות הצרים. באחד הערבים, התעסקנו באחד הבתים ברחוב שנראה לנו סופר מגניב באותו זמן (כשאני חושבת על זה היום, הבית של פיסטוק ככ הרבה יותר מגניב) אחרי כמה שניות הסתכלנו ימינה ושמאלה ואין קבוצה כולם הלכו, ברחו ונשארנו לבד. אוקיי מה עושים עכשיו? עקרונית, הכי בטוח זה להישאר במקום אבל אנחנו בהחלטה מאד מחושבת וחכמה בחרנו לרוץ ברחובות פולין בתקווה לחזור למלון שלנו, כל הפניות היו הימורים מאד לא הגיוניים אבל אז הם ניראו לנו שיא החוכמה. איכשהו בדרך לא דרך ועם הרבה הרבה מזל הצלחנו לחזור למלון ולגלות שאף אחד לא שם לב שנעלמנו כי כל ההעלמות לקחה בקושי שתי דקות שלנו הרגישו כמו שעה שלמה!

מאת: רחל

רחל — Sun, 18 Feb 2018 08:53:44 +0000

זה היה בתיכון. בגיל שבו האמנו שבכוחינו לשנות את העולם והאידיאלים דיברו חזק יותר מהשכל. היינו יוצאים להפגנות כל שני וחמישי, והיו גם המאהלים בגן הוורדים או מול בית ראש הממשלה שגם הם מילאו את זמנינו.
החברה הטובה שלי, משוגעת אמיתית, באה יום אחד חסרת נשימה ואמרה שמקימים מאהל בגן הוורדים נגד משהו (מי זוכר?…), רצנו מייד, לקחנו שקי שינה ועלינו על אוטובוס לשם. הגענו, אין מאהל. רק עוד חמישה בני טיפשעשרה אידיאליסטיים כמונו. ההתלהבות לא ירדה והאמנו שתוך כמה שעות יגיעו אלפי בני אדם… חיכינו חיכינו ואף אחד לא בא. בינתיים ירד הלילה והחורף הירושלמי התחיל להקפיא אותנו. פרשנו את השקי שינה על הדשא החשוף וכך העברנו את הלילה. בבוקר קמנו קפואות, רעבות ועם גוף כואב, אבל עם אותה רמת התלהבות. הגענו לבית הספר מאוחר אבל עם תחושה שאם יהיה משהו טוב במדינה הזו, זה בטוח בזכותינו;)
עד היום אנחנו צוחקות על התמימות הזו שהיום כבר לא אופנתית…

מאת: אורטל

אורטל — Sun, 18 Feb 2018 08:40:54 +0000

החוויה הכי מדהימה שלי ושל ה-bff הוא בהחלט הלידות של הילדים שלה.
להיות שם בשבילה, לחזק, לעודד, להרגיע – כאילו אנו קשורות בקשר דם.
וכמובן משלוח הסושי לחדר לידה!

מהחטיבה כבר 20 שנה של ביחד!

אוהבת אותה על מה שהיא ומי שהיא עבורי!

מאת: נטע

נטע — Sun, 18 Feb 2018 07:06:42 +0000

נסענו לטיול ארוך של מספר שבועות, 2 חברות הכי טובות ביקום, בחופשה בין סמסטרים, והחלטנו לחרוש את אירופה מקצה לקצה. כשהגענו לצרפת ביקרנו קרובי משפחה של חברתי וקיבלנו מדוד שלה רכב קטן וישן שלא היה ממש בשימוש. נסענו בנופים מדהימים בצרפת, המשכנו לאיטליה המרהיבה ומשם פנינו לכיוון אוסטריה. ישנו באכסניות מגניבות, ולפעמים הקמנו קמפינג בשטח, הסתדרנו מעולה, פגשנו אנשים מופלאים והייתה חוויה מדהימה. כשהגענו לאיזור זלצבורג, חנינו בעיירה מדהימה ולא מצאנו אכסניה או מלון שנוכל לישון בו. החלטנו להקים מחנה ליד אגם מרהיב ביופיו. מה שלא חישבנו נכון זה את הקור האירופאי בלילה של סוף ספטמבר ולא משנה מה עשינו פשוט היה לנו קררררר. החלטנו לישון באוטו ולהדליק חימום. פתחנו חריץ קטן בחלון ונרדמנו באוטו. רק שמישהי מאיתנו, כנראה מתוך שינה, הורידה האנדברייקס והאוטו התחיל להתדרדר לאגם. התעוררנו כשהאוטו כבר היה במים והם החלו להיכנס לאוטו. הכל מסביב היה חשוך ולא ראינו כלום. חילצנו את עצמנו ואת מה שיכולנו מהאוטו. האוטו הלך ושקע באגם, עם כל הציוד שלנו. ואנחנו קפאנו מקור המומות בחוץ. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת וקצת טראומטית שבה הרגשנו שחיינו בסכנה אך בזכות שיתוף הפעולה בינינו והתמיכה הצלחנו לצאת מזה מהר בלי פגיעה אמיתית, רק ברכוש, ואפילו המשכנו לטייל עוד כמה ימים רק בלי אוטו.

מאת: נוקה

נוקה — Sat, 17 Feb 2018 20:43:10 +0000

סיפור אמיתי. הודו 1999. שכרנו ג'יפ עם נהג מקומי שהסיע אותנו מלאדק לקשמיר. בדרך נקלענו לפקק עצום בשל סערה שהתחוללה ומשאית תובלה צבאית נתקעה בבוץ וחסמה את הדרך. כאשר ברקע הכדורים שורקים (כן כן! מלחמה בין הודו לפקיסטן) שלא לדבר על קולות פיצוצים בשל סלילת כבישים חדשים בהרים. ובהודו כמו שרק בהודו יכול לקרות, למזלנו לקחנו איתנו חייל טרמפיסט שהתגלה כגנרל בכיר. המשאיות עצרו בצד וניידת צבאית פינתה לנו את הדרך עד שהגענו לבסיס צבאי מאולתר באמצע שומקום, שם העברנו את הלילה. לא אשכח שבבוקר נשמעה דפיקה על חלון הג'יפ בו ישנתי וחייל הודי הגיש לי צלחת עם ביצים לא. בוקר :)
הצטלמנו למזכרת עם החיילים והמשכנו לקשמיר המדהימה

מאת: חני

חני — Sat, 17 Feb 2018 20:31:30 +0000

החוויה המטורפת ביותר שעברנו אני וחברתי התרחשה בברצלונה . טיול שהיה אמור להיות פאן גדול הפך למפח נפש גדול . עם בואנו לברצלונה ברגע של חוסר תשומת לב בקבלה במלון גנבו לנו את התיקים עם הכסף והדרכונים (!) ככה שבמקום להנות ממה שיש לברצלונה להציע נאלצנו לבלות במשרדי השגרירות והמשטרה דומעות ומתוסכלות

מאת: הילה ברמן פוקס

הילה ברמן פוקס — Sat, 17 Feb 2018 19:13:19 +0000

אני וחברה שלי החלטנו בבוקר לנסוע לאילת ובערב באופן ספונטני כבר היינו באילת. המטורף הוא שנסענו מבלי לקבוע מלון או חדר
המזל המטורף שלנו הוא שהכרנו שם במועדון כמה חבר'ה שצירפו אותנו לחדר שלהם. וככה בילינו כמה ימים קסומים

מאת: נטע

נטע — Sat, 17 Feb 2018 18:07:16 +0000

עדי היא החברה הכי טובה שלי ביקום כולו, מגיל כלום אנחנו ביחד. ההורים שלנו היו שכנים, דלת מול דלת , נולדנו בהפרש של חודשיים וכך גדלנו כמו אחיות. ישבנו אחת ליד השנייה כל היסודי וחטיבת הביניים, נסענו ביחד לטיול של אחרי צבא, כשהתחתנו דאגנו שהבעלים שלנו יהיו גם חברים טובים ושנגור לא רחוק. עברנו אינסוף חוויות מטורפות ורגעים נדירים, אבל את מה שאתאר כאן אפילו אני לא חשבתי שנעבור יחדיו. עדי הייתה בהריון מתקדם, בערך 4 שבועות מתאריך היעד. הבעלים שלנו רצו לנסוע לראות משחק כדורגל בברצלונה וכולנו לא חששנו, כי הרי יש עוד זמן עד הלידה וחוץ מזה אני אהיה איתה כל הזמן. את היומיים הראשונים, שהיו ימים די גשומים, בילינו בבית בהמון צחוקים, טייק אווי ושופינג און ליין. ואז בערב של היום השני עדי הרגישה לא טוב וזה נמשך ונמשך ולא עבר. לא היה לנו מושג (אני הייתי עוד בלי ילדים) איך מרגישים צירים אבל החלטנו שלא לוקחות סיכון ואנחנו רצות לבית חולים. עדי ארגנה תיק ואני חיפשתי את המפתחות לאוטו. שעה חיפשתי ולא מצאתי בשום מקום שעדי כיוונה אותי. בסוף הסתבר שבעלה הגאון לקח אותם איתו לברצלונה ואין מפתחות ספייר בנמצא. ניסינו להשיג מונית אך ללא הצלחה. בסוף אמרתי לה שאין ברירה ונצטרך לנסוע לבית החולים על הווספה שלי. רצתי לבית שלי (מספר דקות ממנה) וחזרתי עם הווספה. עדי בקושי הצליחה לשבת עליו גם בגלל הכאבים וגם בגלל הבטן. צחקנו מהטירוף ושבסוף יסתבר שיש לה רק גזים, אבל גם די חששנו. בגלל מזג האוויר והשעה המאוחרת הכבישים היו די ריקים ולמרות שבית החולים נמצא 10 דקות נסיעה מהבית חששתי מאוד ורכבתי במהירות של צב. מי שראה אותנו בטח היה המום מהמחזה- אישה בהריון מתקדם רכובה על ווספה רטרו שנוסעת במהירות צב, לא יודעת איפה להחזיק וצורחת/ צוחקת כל הדרך. הגענו לבית החולים והסתבר שעדי כבר עם פתיחה ובלידה פעילה. היה לי ברור שאני נשארת איתה וכך מצאתי את עצמי בחדר לידה עם החברה הכי טובה שלי ביקום והייתי הראשונה להחזיק את הבת המהממת שלה לפני כולם, ועד היום שם החיבה שלה הוא ספוש, כי אימא שלה הגיעה על וספה לבית חולים.

מאת: יעל שלג

יעל שלג — Sat, 17 Feb 2018 18:03:18 +0000

היי קוראים לי יעל שלג אני בת 17 וחצי ותאמת שהחוויה הכי מטריפה שהייתה לי עם החברה הכי טובה שליי דווקא הייתה השנה כמו שידוע לכם לומדים בהיסטוריה על השואה ולקחו אותנו ליד ושם ולקראת הסוף נתקעתי על אחד המוצגים…(אספתי חומר לעבודה בהיסטוריה) ובקיצור ביקשתי מהחברה שלי שתשאר איתי כי כולם התקדמו ולא רציתי להיות לבד פתאום אחרי שסיימתי אני אומרת לה :"יאללה בואי נלך…סימתי" פתאום אנחנו קולטות שכולם הלכו ונשארנו לבד הלכנו לחפש אותם ולא מצאנו. התקשרנו לכל האנשים שיש לנו באנשי קשר ומשום מה אף אחד לא ענה לנו…מלחיץ….עצרנו אנשים ברחוב והם אשכרה חלפו על פנינו בלי להתייחס אלינו כאילו הלווו אנחנו צריכות עזרה אבל החלטנו לעשות מזה משהו כיף…ראינו שם מוצג של אוטובוס ועשינו תמונות והיה נחמד לבסוף ענו לנו בטלפון לא שזה עזר… אז החלטנו לשאול עוד משהיא ברחוב והיא ענתה לנו איזה נס היא הסבירה לנו איך מגיעים למתחם של יד ושם לכניסה והגענו והיה ממש כיף לראות את כולם וכמובן לאכול פלאפל היה מצחיק. מסקנה : תמיד תלכו עם פלאפון וכמובן שם חברה טובה.
אני מאשרת שקראתי את התקנון
hgkakd156@gmail.com
תודה רבה.!

מאת: הדס זקס

הדס זקס — Sat, 17 Feb 2018 15:28:23 +0000

לפני שנה חברה טובה ואני קבענו לטוס לברצלונה לחופשה מהשגרה, רק שתינו, בלי בעלים וילדים. מיותר לציין שחיכינו לזה ממש בקוצר רוח ונערכנו מראש עם תוכניות מפורטות למסעדות טובות, שופינג משובח וקצת אטרקציות תיירותיות כמובן.
הדבר היחיד שלא שמנו לב אליו הוא שהדרכון שלי פג תוקף…
הגענו לשדה בדקה ה90 כהרגלי, רק כדי לגלות בסוף התור המטורף לביקורת הדרכונים שלמרות התוכניות המפורטות לנסיעה, שכחתי לטפל בדבר אחד והדרכון שלי פג תוקף…הדיילת הנחמדה שלחה אותי לרוץ לעמדת משרד הפנים בנתב"ג שבה ניתן להנפיק דרכון (במחיר מופקע) מהרגע להרגע ואמרה לי שאם אני לא חוזרת תוך 15 דקות, היא סוגרת את עמדת הבידוק.
רצתי לעמדת משרד הפנים, שכמובן ממוקמת בקומה אחרת ולא פשוט למצוא אותה, ושמחתי לראות שיש רק ממתין אחד בתור לפניי. החיוך נמוג ברגע שהפקידה אמרה לי שעליי להצטלם מחדש לדרכון במכונה אוטומטית. אז החל מירוץ למציאת המכונה, אחריו מירוץ פשפוש בארנק כי המכונה מקבלת 15 שח רק במזומן במטבעות מסוימים, ולבסוף ריצת אמוק בכל רחבי נתב"ג ומחוצה לו (אפילו רצתי לנהגי מונית בחוץ) בעודי מתחננת לעוברים ולשבים לפרוט לי שטר של 100 שח בכדי שיהיו לי 15 שח לצילום במכונה.
בסוף פשוט החלפתי את השטר של ה100 שח שהיה ברשותי בסכום קטן בהרבה רק בכדי לסיים עם הסאגה הזו, הצטלמתי, הנפקתי דרכון (נתקעתי בתור אחרי מי שהתלונן שהוא זכאי להנחת מילואימניק ולא קיבל), ורצתי מחוסרת אוויר אל עמדת הבידוק, שם חברתי השתמשה בכל הקסם האישי שלה בכדי לעכב את סגירת העמדה.
בסוף, איכשהוא, מצאתי את עצמי עם החברה במטוס, מחוסרת נשימה, אדומה ומיוזעת (איכס) כדי להתחיל את החופשה ה"רגועה" שלנו…
לקבל תיקים של דזיגואל מאוד ישמח אותנו אחרי החוויה הזו…
אני מאשרת את תנאי התקנון.
מייל: hadas.reem@gmail.com