מתנה בשישי: שני תיקים של Desigual

ספרו לנו על החוויה הכי מטורפת שעברתן עם ה-BFF ואולי תזכו בשני תיקים של Desigual

מאת  | ‏ 15 פברואר 2018

מתנה בשישי (צילום: יח"צ)

מתנה בשישי (צילום: יח"צ)

בכל יום שישי נחלק מתנה שווה לגולשות מלאות הסטייל של FF, והשבוע:

שני תיקים של Desigual לבחירה ממגוון תיקים, לך ולחברה הכי טובה

כל שעליכן לעשות כדי להשתתף בתחרות הוא לספר לנו בתגובות מטה -

מה החוויה הכי מטורפת שעברתן עם ה-BFF שלכן?

*בכתיבת התגובה, נא להוסיף כתובת מייל

שווי המתנה: כ-700 שקלים
ניתן להשיג בחנויות הנבחרות ובאתר WeShoes

**הזוכה תיבחר מבין המגיבות לפוסט עד יום א', 18/2/18 בשעה 12:00

***בכתיבת תגובה הנני מאשרת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו

הזוכה משבוע שעבר ב-500 שקלים ליריד דרס קוד סוף עונה היא בר, שסיפרה לנו מי מודל החיקוי שלה בכל מה שנוגע לסטייל: "מודל החיקוי שלי זו סבתא שלי, שעלתה מצרפת בשיא מלחמת העולם השנייה וברחה מגורל איום בשואה. גם לאחר חיים לא קלים היא תמיד ידעה להתלבש בסטייל, ועד היום היא שומרת על גזרה מושלמת (צרפתייה, נו מה), על גוונים רעננים בשיער, איפור לכל מקום ובגדים מדויקים ומחמיאים. היא אלופה בשילובים ויכולה לעשות מפריטים שנראים סתמיים אאוטפיטים מופתיים, לקשור מטפחת או צעיף כמו במגזינים ולמצוא משהו יפה בכל דבר בחיים. מעריצה שרופה!".

השאירו תגובה

 

  • בגרות יקרה , תודה לך על זה שגרמת לי לחטוף רגליים קרות ולברוח לאילת עם החולת נפש היחידה שזרמה איתי – לקחת תיק צד קטן לשים בו משחת שיניים , תחתונים ומסקרה – ופשוט לברוח על נפשינו – ועד בטרמפ ! אחרי 7 שנים עדין לא מאמינה שעשיתי את זה !

    מאת: קריסטינה רוזנטל |‏ 14 במרץ 2018 | 08:15
  • החוויה הכי מטורפת זה שלפני כמה שנים שאני וחברתי היינו בגיל 15/6 היינו עובדות במלצרות וכל פעם היינו נוסעות למקום אחר .. אני לא אשכח את הפעם הזאת שנסענו מחוץ לעיר לאזור ישוב כזה ובאותה תקופה היה מלא מחסומים . כשחזרנו מהמלצרות סחוטות מעייפות(כנראה שהיא לא ממש;) אני יושבת שורה לפנייה באוטובוס היינו כמה חברים. במחסום עולה חייל שבודק שהכל תקין … ואז היא צועקת לו … "הייייי חייל.. יש פה עובדת זרה" ומצביעה עליי אמרתי לה משוגעת דיי עם השטויות .. כנראה באותה תקופה זה היה רציני החייל אמר לי בואי תרדי איתי מהאוטובוס … כמה שהחברים והחברה אמרו לו שצחקו לא עזר . ירדתי והתחיל לשאול שאלות לבדוק מי אני ומה אני .. והיה איזה 2 בלילה והיה רק בלאגן … חחח אני לא אשכח לה את זה בחיים אבל היה כייף תקופה יפה ילדות בלתי נשכחת;)

    מאת: צביה |‏ 20 בפברואר 2018 | 03:20
  • בילדות היינו גרים בשכונה קצת מפחידה ומקום הבילוי היה בזמנו קניון איילון שנפתח במרחק של 10 ד הליכה, אבל ההליכה היתה ברחובות חשוכים, אני והחברה הכי טובה שלי חזרנו ערב אחד מהקניון עם קניות של בגטים ועוד , בעוד אנחנו צועדות ברחוב חשוך ראינו צל של מישהו מאחורנו , הגברנו את מהירות הצעדים והצל מאחורנו גם הוא הגביר,פתאום תפסתי את אחד הבגטים הסתובבתי אליו (מה שהסתבר שהם היו 2)וצרחתי יש לי קרש נראה אותך מתקרב, הם מיד ברחו.ואנחנו רצנו הביתה

    מאת: דנה צרפתי |‏ 18 בפברואר 2018 | 12:51
  • החווייה הכי מטורפת שלנו הייתה צלילה עם כרישים וכניסה ביוון לאחד הפארקי מים הכי גדולים ומפחידים שיש, התגברתי על הפחד שלי ממים ועליתי על המגלשות הכי מפותלות שיש tanyaf7@walla.com

    מאת: טניה גולן |‏ 18 בפברואר 2018 | 11:54
  • החווייה הכי מטורפת שעברתי עם חברתי שהיא שכנעה אותי להתגבר על הפחד שלי ממים והלכתי איתה ביוון לאחד הפארקי מים הכי גדולים שיש ולמגלשות הכי מפחידות ובנוסף הסכמתי לשחות עם כרישים. זה היה קשה, צרחתי המון אבל עשינו זאת tanyaf7@walla.com

    מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) |‏ 18 בפברואר 2018 | 11:53
  • אז ככה, הפעם הראשונה שאני והבסטי שלי היינו בחו"ל היתה במסע לפולין לא בדיוק הבנו מה קורה סביבנו ואיך מצליחים לעקוב אחרי הקבוצה ברחובות הצרים. באחד הערבים, התעסקנו באחד הבתים ברחוב שנראה לנו סופר מגניב באותו זמן (כשאני חושבת על זה היום, הבית של פיסטוק ככ הרבה יותר מגניב) אחרי כמה שניות הסתכלנו ימינה ושמאלה ואין קבוצה כולם הלכו, ברחו ונשארנו לבד. אוקיי מה עושים עכשיו? עקרונית, הכי בטוח זה להישאר במקום אבל אנחנו בהחלטה מאד מחושבת וחכמה בחרנו לרוץ ברחובות פולין בתקווה לחזור למלון שלנו, כל הפניות היו הימורים מאד לא הגיוניים אבל אז הם ניראו לנו שיא החוכמה. איכשהו בדרך לא דרך ועם הרבה הרבה מזל הצלחנו לחזור למלון ולגלות שאף אחד לא שם לב שנעלמנו כי כל ההעלמות לקחה בקושי שתי דקות שלנו הרגישו כמו שעה שלמה!

    מאת: עדי |‏ 18 בפברואר 2018 | 11:20
  • זה היה בתיכון. בגיל שבו האמנו שבכוחינו לשנות את העולם והאידיאלים דיברו חזק יותר מהשכל. היינו יוצאים להפגנות כל שני וחמישי, והיו גם המאהלים בגן הוורדים או מול בית ראש הממשלה שגם הם מילאו את זמנינו.
    החברה הטובה שלי, משוגעת אמיתית, באה יום אחד חסרת נשימה ואמרה שמקימים מאהל בגן הוורדים נגד משהו (מי זוכר?…), רצנו מייד, לקחנו שקי שינה ועלינו על אוטובוס לשם. הגענו, אין מאהל. רק עוד חמישה בני טיפשעשרה אידיאליסטיים כמונו. ההתלהבות לא ירדה והאמנו שתוך כמה שעות יגיעו אלפי בני אדם… חיכינו חיכינו ואף אחד לא בא. בינתיים ירד הלילה והחורף הירושלמי התחיל להקפיא אותנו. פרשנו את השקי שינה על הדשא החשוף וכך העברנו את הלילה. בבוקר קמנו קפואות, רעבות ועם גוף כואב, אבל עם אותה רמת התלהבות. הגענו לבית הספר מאוחר אבל עם תחושה שאם יהיה משהו טוב במדינה הזו, זה בטוח בזכותינו;)
    עד היום אנחנו צוחקות על התמימות הזו שהיום כבר לא אופנתית…

    מאת: רחל |‏ 18 בפברואר 2018 | 10:53
  • החוויה הכי מדהימה שלי ושל ה-bff הוא בהחלט הלידות של הילדים שלה.
    להיות שם בשבילה, לחזק, לעודד, להרגיע – כאילו אנו קשורות בקשר דם.
    וכמובן משלוח הסושי לחדר לידה!

    מהחטיבה כבר 20 שנה של ביחד!

    אוהבת אותה על מה שהיא ומי שהיא עבורי!

    מאת: אורטל |‏ 18 בפברואר 2018 | 10:40
  • נסענו לטיול ארוך של מספר שבועות, 2 חברות הכי טובות ביקום, בחופשה בין סמסטרים, והחלטנו לחרוש את אירופה מקצה לקצה. כשהגענו לצרפת ביקרנו קרובי משפחה של חברתי וקיבלנו מדוד שלה רכב קטן וישן שלא היה ממש בשימוש. נסענו בנופים מדהימים בצרפת, המשכנו לאיטליה המרהיבה ומשם פנינו לכיוון אוסטריה. ישנו באכסניות מגניבות, ולפעמים הקמנו קמפינג בשטח, הסתדרנו מעולה, פגשנו אנשים מופלאים והייתה חוויה מדהימה. כשהגענו לאיזור זלצבורג, חנינו בעיירה מדהימה ולא מצאנו אכסניה או מלון שנוכל לישון בו. החלטנו להקים מחנה ליד אגם מרהיב ביופיו. מה שלא חישבנו נכון זה את הקור האירופאי בלילה של סוף ספטמבר ולא משנה מה עשינו פשוט היה לנו קררררר. החלטנו לישון באוטו ולהדליק חימום. פתחנו חריץ קטן בחלון ונרדמנו באוטו. רק שמישהי מאיתנו, כנראה מתוך שינה, הורידה האנדברייקס והאוטו התחיל להתדרדר לאגם. התעוררנו כשהאוטו כבר היה במים והם החלו להיכנס לאוטו. הכל מסביב היה חשוך ולא ראינו כלום. חילצנו את עצמנו ואת מה שיכולנו מהאוטו. האוטו הלך ושקע באגם, עם כל הציוד שלנו. ואנחנו קפאנו מקור המומות בחוץ. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת וקצת טראומטית שבה הרגשנו שחיינו בסכנה אך בזכות שיתוף הפעולה בינינו והתמיכה הצלחנו לצאת מזה מהר בלי פגיעה אמיתית, רק ברכוש, ואפילו המשכנו לטייל עוד כמה ימים רק בלי אוטו.

    מאת: נטע |‏ 18 בפברואר 2018 | 09:06
  • סיפור אמיתי. הודו 1999. שכרנו ג'יפ עם נהג מקומי שהסיע אותנו מלאדק לקשמיר. בדרך נקלענו לפקק עצום בשל סערה שהתחוללה ומשאית תובלה צבאית נתקעה בבוץ וחסמה את הדרך. כאשר ברקע הכדורים שורקים (כן כן! מלחמה בין הודו לפקיסטן) שלא לדבר על קולות פיצוצים בשל סלילת כבישים חדשים בהרים. ובהודו כמו שרק בהודו יכול לקרות, למזלנו לקחנו איתנו חייל טרמפיסט שהתגלה כגנרל בכיר. המשאיות עצרו בצד וניידת צבאית פינתה לנו את הדרך עד שהגענו לבסיס צבאי מאולתר באמצע שומקום, שם העברנו את הלילה. לא אשכח שבבוקר נשמעה דפיקה על חלון הג'יפ בו ישנתי וחייל הודי הגיש לי צלחת עם ביצים לא. בוקר :)
    הצטלמנו למזכרת עם החיילים והמשכנו לקשמיר המדהימה

    מאת: נוקה |‏ 17 בפברואר 2018 | 22:43
  • החוויה המטורפת ביותר שעברנו אני וחברתי התרחשה בברצלונה . טיול שהיה אמור להיות פאן גדול הפך למפח נפש גדול . עם בואנו לברצלונה ברגע של חוסר תשומת לב בקבלה במלון גנבו לנו את התיקים עם הכסף והדרכונים (!) ככה שבמקום להנות ממה שיש לברצלונה להציע נאלצנו לבלות במשרדי השגרירות והמשטרה דומעות ומתוסכלות

    מאת: חני |‏ 17 בפברואר 2018 | 22:31
  • אני וחברה שלי החלטנו בבוקר לנסוע לאילת ובערב באופן ספונטני כבר היינו באילת. המטורף הוא שנסענו מבלי לקבוע מלון או חדר
    המזל המטורף שלנו הוא שהכרנו שם במועדון כמה חבר'ה שצירפו אותנו לחדר שלהם. וככה בילינו כמה ימים קסומים

    מאת: הילה ברמן פוקס |‏ 17 בפברואר 2018 | 21:13
  • עדי היא החברה הכי טובה שלי ביקום כולו, מגיל כלום אנחנו ביחד. ההורים שלנו היו שכנים, דלת מול דלת , נולדנו בהפרש של חודשיים וכך גדלנו כמו אחיות. ישבנו אחת ליד השנייה כל היסודי וחטיבת הביניים, נסענו ביחד לטיול של אחרי צבא, כשהתחתנו דאגנו שהבעלים שלנו יהיו גם חברים טובים ושנגור לא רחוק. עברנו אינסוף חוויות מטורפות ורגעים נדירים, אבל את מה שאתאר כאן אפילו אני לא חשבתי שנעבור יחדיו. עדי הייתה בהריון מתקדם, בערך 4 שבועות מתאריך היעד. הבעלים שלנו רצו לנסוע לראות משחק כדורגל בברצלונה וכולנו לא חששנו, כי הרי יש עוד זמן עד הלידה וחוץ מזה אני אהיה איתה כל הזמן. את היומיים הראשונים, שהיו ימים די גשומים, בילינו בבית בהמון צחוקים, טייק אווי ושופינג און ליין. ואז בערב של היום השני עדי הרגישה לא טוב וזה נמשך ונמשך ולא עבר. לא היה לנו מושג (אני הייתי עוד בלי ילדים) איך מרגישים צירים אבל החלטנו שלא לוקחות סיכון ואנחנו רצות לבית חולים. עדי ארגנה תיק ואני חיפשתי את המפתחות לאוטו. שעה חיפשתי ולא מצאתי בשום מקום שעדי כיוונה אותי. בסוף הסתבר שבעלה הגאון לקח אותם איתו לברצלונה ואין מפתחות ספייר בנמצא. ניסינו להשיג מונית אך ללא הצלחה. בסוף אמרתי לה שאין ברירה ונצטרך לנסוע לבית החולים על הווספה שלי. רצתי לבית שלי (מספר דקות ממנה) וחזרתי עם הווספה. עדי בקושי הצליחה לשבת עליו גם בגלל הכאבים וגם בגלל הבטן. צחקנו מהטירוף ושבסוף יסתבר שיש לה רק גזים, אבל גם די חששנו. בגלל מזג האוויר והשעה המאוחרת הכבישים היו די ריקים ולמרות שבית החולים נמצא 10 דקות נסיעה מהבית חששתי מאוד ורכבתי במהירות של צב. מי שראה אותנו בטח היה המום מהמחזה- אישה בהריון מתקדם רכובה על ווספה רטרו שנוסעת במהירות צב, לא יודעת איפה להחזיק וצורחת/ צוחקת כל הדרך. הגענו לבית החולים והסתבר שעדי כבר עם פתיחה ובלידה פעילה. היה לי ברור שאני נשארת איתה וכך מצאתי את עצמי בחדר לידה עם החברה הכי טובה שלי ביקום והייתי הראשונה להחזיק את הבת המהממת שלה לפני כולם, ועד היום שם החיבה שלה הוא ספוש, כי אימא שלה הגיעה על וספה לבית חולים.

    מאת: נטע |‏ 17 בפברואר 2018 | 20:07
  • היי קוראים לי יעל שלג אני בת 17 וחצי ותאמת שהחוויה הכי מטריפה שהייתה לי עם החברה הכי טובה שליי דווקא הייתה השנה כמו שידוע לכם לומדים בהיסטוריה על השואה ולקחו אותנו ליד ושם ולקראת הסוף נתקעתי על אחד המוצגים…(אספתי חומר לעבודה בהיסטוריה) ובקיצור ביקשתי מהחברה שלי שתשאר איתי כי כולם התקדמו ולא רציתי להיות לבד פתאום אחרי שסיימתי אני אומרת לה :"יאללה בואי נלך…סימתי" פתאום אנחנו קולטות שכולם הלכו ונשארנו לבד הלכנו לחפש אותם ולא מצאנו. התקשרנו לכל האנשים שיש לנו באנשי קשר ומשום מה אף אחד לא ענה לנו…מלחיץ….עצרנו אנשים ברחוב והם אשכרה חלפו על פנינו בלי להתייחס אלינו כאילו הלווו אנחנו צריכות עזרה אבל החלטנו לעשות מזה משהו כיף…ראינו שם מוצג של אוטובוס ועשינו תמונות והיה נחמד לבסוף ענו לנו בטלפון לא שזה עזר… אז החלטנו לשאול עוד משהיא ברחוב והיא ענתה לנו איזה נס היא הסבירה לנו איך מגיעים למתחם של יד ושם לכניסה והגענו והיה ממש כיף לראות את כולם וכמובן לאכול פלאפל היה מצחיק. מסקנה : תמיד תלכו עם פלאפון וכמובן שם חברה טובה.
    אני מאשרת שקראתי את התקנון
    hgkakd156@gmail.com
    תודה רבה.!

    מאת: יעל שלג |‏ 17 בפברואר 2018 | 20:03
  • לפני שנה חברה טובה ואני קבענו לטוס לברצלונה לחופשה מהשגרה, רק שתינו, בלי בעלים וילדים. מיותר לציין שחיכינו לזה ממש בקוצר רוח ונערכנו מראש עם תוכניות מפורטות למסעדות טובות, שופינג משובח וקצת אטרקציות תיירותיות כמובן.
    הדבר היחיד שלא שמנו לב אליו הוא שהדרכון שלי פג תוקף…
    הגענו לשדה בדקה ה90 כהרגלי, רק כדי לגלות בסוף התור המטורף לביקורת הדרכונים שלמרות התוכניות המפורטות לנסיעה, שכחתי לטפל בדבר אחד והדרכון שלי פג תוקף…הדיילת הנחמדה שלחה אותי לרוץ לעמדת משרד הפנים בנתב"ג שבה ניתן להנפיק דרכון (במחיר מופקע) מהרגע להרגע ואמרה לי שאם אני לא חוזרת תוך 15 דקות, היא סוגרת את עמדת הבידוק.
    רצתי לעמדת משרד הפנים, שכמובן ממוקמת בקומה אחרת ולא פשוט למצוא אותה, ושמחתי לראות שיש רק ממתין אחד בתור לפניי. החיוך נמוג ברגע שהפקידה אמרה לי שעליי להצטלם מחדש לדרכון במכונה אוטומטית. אז החל מירוץ למציאת המכונה, אחריו מירוץ פשפוש בארנק כי המכונה מקבלת 15 שח רק במזומן במטבעות מסוימים, ולבסוף ריצת אמוק בכל רחבי נתב"ג ומחוצה לו (אפילו רצתי לנהגי מונית בחוץ) בעודי מתחננת לעוברים ולשבים לפרוט לי שטר של 100 שח בכדי שיהיו לי 15 שח לצילום במכונה.
    בסוף פשוט החלפתי את השטר של ה100 שח שהיה ברשותי בסכום קטן בהרבה רק בכדי לסיים עם הסאגה הזו, הצטלמתי, הנפקתי דרכון (נתקעתי בתור אחרי מי שהתלונן שהוא זכאי להנחת מילואימניק ולא קיבל), ורצתי מחוסרת אוויר אל עמדת הבידוק, שם חברתי השתמשה בכל הקסם האישי שלה בכדי לעכב את סגירת העמדה.
    בסוף, איכשהוא, מצאתי את עצמי עם החברה במטוס, מחוסרת נשימה, אדומה ומיוזעת (איכס) כדי להתחיל את החופשה ה"רגועה" שלנו…
    לקבל תיקים של דזיגואל מאוד ישמח אותנו אחרי החוויה הזו…
    אני מאשרת את תנאי התקנון.
    מייל: hadas.reem@gmail.com

    מאת: הדס זקס |‏ 17 בפברואר 2018 | 17:28
  • נפגשנו במקרה בחנות של דיזגוואל בהונגריה!!!
    יצאנו מתא המדידה וזה היה שווווק.

    מאת: דנה כהן |‏ 17 בפברואר 2018 | 16:59
  • החוויה הכי מטורפת שעברתי עם החברה הכי טובה שלי הייתה ביום הולדת 16 שלי רציתי לעשות משהו מיוחד אז אמא שלי סידרה שאני וכל החברות שלי ניסע למאהל בדואי זה היה באוקטובר וכיאה לחודש זה לפעמים יש בדרום גשמים עזים ככה שבאמצע הלילה אחרי בקבוק יין שגנבתי להורים שלי פתאום שמעתי את החברה הכי טובה שלי צועקת מישל צונאמי אמאל'ה צונאמי מה שכמובן הסתבר בסוף פשוט כשיטפון קל אבל זה לא הסתיים שם עברנו לאוהל יבש יותר ואטום יותר ואז הצטרף אלינו זוג נשואים טריים שהגבר התחיל להתפשט מולנו ואנחנו בגיל הטיפש עשרה מסתכלות ומריירות והחברה הכי טובה שלי כמובן תשים מוזיקה מתאימה ברקע בשביל לעשות אוירה ואז אחרי כמה ציחקוקים של מתבגרות נרדמנו החוויה הכי מטורפת ומצחיקה שלנו אבר ובמקרה ממש פגשנו את הזוג הנשוי בהופעות מטאל גם אחת הטובות שהיינו בה . זכרונות ילדות

    מאת: מישל |‏ 17 בפברואר 2018 | 12:49
  • יום אחד נפגשתי עם חברתי הטובה, היא סיפרה לי על מסיבה מגניבה בדרום הארץ, היא לא פירטה לי יותר מדי אך ידעתי מיד שזאת תהיה חוויה בלתי נשכחת.
    רכשנו כרטיסים להלוך ולחזור, לקח לנו הרבה מאוד זמן להגיע לשם וכשהגענו הבנתי איזו טעות גדולה זאת הייתה-, הבנתי שהגעתי איתה ל"בומבמל'ה",
    שתי בנות, בנות 17.5, מסתובבות בין אוהלים על שפת חוף הים, ריח חזק מאוד של סיגריות, דוכנים שמחלקים קונדומים, חוף נודיסטים פרטי בקצה השני של הפסטיבל- זה היה פשוט נורא, הבנתי באותו הרגע שהגענו לפסטיבל "פרו ורבו".
    בין היתר מצאנו דוכנים עם אוכל טוב, רחבת ריקודים עצומה וניסינו להנות כמה שאפשר.
    מצאנו את עצמו בסופו של יום מתיישבות על שפת הים, מתרפקות על השקיעה.
    זה הרגיש כמו סוף טוב לכל החוויה המטורפת שעברנו, אך טעיתי, הסתבר לנו מאוחר יותר שההסעה חזור לא הגיעה, תפסנו טרמפ עד למרכז הארץ, בחיי לא לקחתי טרמפ!
    לסיכום, אני שמחה שחזרנו הביתה בריאות ושלמות כי זאת הייתה אחת החוויות הכי מטורפות שעברתי בחיי.

    מאת: אילנית שוסטר |‏ 17 בפברואר 2018 | 11:58
  • אני והbff טיילנו באפריקה ,סגרנו טיול של חודשיים בשבוע בטן גב בזנזיבר,זה היה ערב יום כיפור הטיסה התעכבה בשעתיים וכשנחתנו לקחנו מונית למלון ,לא עברו 5 דק ונהג המונית שלנו שפשף רוכב אופנוע שני הצדדים נסעו והמשכנו אחרי עוד רבע שעה של נסיעה הפעם הנהג שלהו פגע חזיתית ברוכב אופנוע ובמקום לעצור המשיך בנסיעה. אנחנו מיד צעקנו שיעצור וממש התחננו שלא ימשיך וישאיר ככה אדם פצוע והוא המשיך בשלו אחרי 2 דק ממש כמו בסרטים מכונית שחורה רדפה אחרינו חתכה אותנו ונשלפו סכינים ,בשלב הזה כבר לא ידענו מה לעשות .אדם אחר עלה למונית והסיע אותנו לתחנת משטרה והבטיח שלא יקרה לנו כלום ושהוא ידאג לנו . הוא אכן דאג בסוף הגענו למלון אסירות תודה. יומיים אחרי בנסיעה עם אותו אדם שדאג לנו עשינו תאונת דרכים מספר 3 שרכב מסחרי התנגש בנו חזיתית בדרך ליום צלילות ונסע . במזל גדול חוץ מערימות זכוכיות אני וחברה שלי לא נפגענו אבל הנהג כן .מיד הענקתי לו עזרה ראשונה ומצאנו את עצמנו בבית חולים אפריקאי מוסלמי לחלוטין שאנחנו לבושות בלבוש מינימלי למשך כמה שעות שהיה חוויה בפני עצמו(בייחוד שאת סטודנטית לרפואה).לטייל באפריקה זאת חוויה עוצמתית בפני עצמה אבל זנזיבר הייתה לגמרי לא צפויה. וזאת לגמרי החוויה הכי מטורפת שלנו שהיום מעלה חיוך. מיתר לציין שאנחנו ואסד (הנהג שנפצע) נשארנו בקשר :)

    מאת: ליר אברגיל |‏ 17 בפברואר 2018 | 11:07
  • שבוע, הרוב בשטח, מסלולים קשים. נשמע לא משהו מטורף, אבל היי, אנחנו מהעיר, המקום הכי קרוב לשטח שהייתי בו חוץ מהטיולים השנתיים הוא בפארק וגם בו הייתי לפני המון זמן.
    זה נשמע עצוב, אבל זה המצב.

    מאת: יובל |‏ 17 בפברואר 2018 | 01:21
  • היי! זה היה לפני כמעט 14 שנה, בכיתת יב'.הכיתה שלי ואני נסענו לקוסקו לכבוד טיול סוף השנה בבית ספר (אני מפרו). אז כשציהו בקוסקו הוא חייב לבקר במצ'ופיקצ'ו!
    מקוסקו למצ'ופיקצ'ו יש 2 דרכים להגיע: ברכבת או ברגל. אז לקחנו את הרכבת וירדנו בקילומטר 100 משם הלכנו ברגל… היה 6 בבוקר והגענו למצ'ופיקצ'ו כמעט ב-5 בערב… חתיחת דרך אך היתה שווה כל מטר ושעה! כל הדרך הזאת הייתי עם החברות הכי טובות שלי קאמילה וקטיה.
    בגלל שהגענו מאוחר מידי למצ'ופיקצ'ו המדריכים שלנו קבעו שנבקר את האתר למחרת בבוקר ושכדאי לרדת לבית מלון הנמצא בעיר קטנה מתחת למצ'ופיקצ'ו הנקראת "אגואס קאליאנטס" (מים חמים)… וכדי להגיע לשם היה צריך לחקת אוטובוס אבל… אתם יודעים איך תקופת "הטיפשרה" משפיעה וכולם רוצים להיות גיבורים וצמאים להרפקאות. אז הלככנו ברגל! ממקצ'ופיקצ'ו לאגואס קאליאנטס זה כמעט 9 קילומטר באוטו וכל הדרך הוא דרך בצורת "זיג זג" ובין כביש לכביש יש יערה… אז הלכתי עם קאמילה וקטיה לבדנו כי רצינו להגיע ראשונות… ושאר הכיתה היתה מאחורינו. ככל שהלכנו נהיה יותר חשוך ומפחיד אך לא היה מצב לחזור איפה שכולם היו.
    כשהיינו בדרכנו למטה פתאום קטיה נופלת ויחד איתה אני (הלקחנו עם כמה אבנים), קאמילה מתחילה לצרוח ולבכות, במקום שאני וקטיה נבכה, היא היתה ממש בפאניקה! כי היינו לבד ועם שתי "פצועות" לא יהיה אפשרי להגיע לשום מקום.
    כשהצלחנו לקום, התחלנו לשמוע רעשים מוזרים, ממש כמו סרט אימה. בראשנו רק היו רצים את הרגעים האחרונות של חיינו וכמה עצוב יהיה לא לבקר את מצ'ופיקצ'ו! חחחח
    למזלנו באחד הכבישים לקראת הסוף מופיע אוטובוס של תיירים שבעצם היינו צריכים לקחת, וממש כמו סרט אימה, היינו שלושתנו בכביש כמעט בוכות (טוב, נו… ממש בוכות!) ומתחננות שייקחו אותנו לעיר. איזו קארמה טובה היתה לנו ברגע שהם הסכימו לקחת אותנו!
    כשהגענו אל היעד, עדיין אף אחד מהכיתה שלנו הגיע… רק אחד מהמורות שליוותה אותנו לטיול (שהיא גם אמא של קטיה). היינו ממש בלחץ כי לקח המון זמן עד שכמה מהחברים התחילו להגיע… גם להם קרו דברים מוזרים!
    התמזל מזלנו וכולם הגיעו בריאים ושלמים! בסופו של דבר נהפכנו לגיבורים אמיתיים! זאת החוויה הכי מטורפת שקרה יחד עם הBBF שלי… בליים לא נשכח את זה, כי לספר זה קל, אך לחוות את זה…

    מאת: מרגו |‏ 17 בפברואר 2018 | 01:16
  • אני והחברה הכי טובה שלי מגיל 4 בעצם .. ( בנוסף אנחנו שכנות)
    עברנו תקופה קשה מאד עם ההורים והחלטנו שאנחנו עובדות שעות על גבי שעות (בגיל 14)
    בשביל לעזוב את הבית .. בערב אחד רבתי עם אבא שלי כלכך קשה שהבנתי שיותר אני לא נשארת בבית לכן ארזתי תיק בלי שאף אחד ידע ואמרתי לחברה שלי שהיום זה היום ושתקח את כל הכסף שהרויחה ואנחנו בורחות מהבית,
    ופשוט ברחנו לחוף הים שם היינו במשך 3 ימים נהננו בכינו והשתזפנו כהוגן עד שמצאו אותנו ואם אני אמשיך לספר על החוויות עם הBFF אני ארשום ספר.

    מאת: מיכל |‏ 16 בפברואר 2018 | 19:34
  • וואו אני והחברה הכי טובה שלי בנות 13 וכשהיינו בנות 8 נסענו לאילת לבד (מהחוג)

    מאת: אוריה רמרזקר |‏ 16 בפברואר 2018 | 14:12
  • ה-BFF שלי היא לחלוטין אמא שלי!
    קצת בלתי אפשרי לספר על חוויה אחת בלבד… אבל ללא ספק העלייה מארגנטינה לארץ הייתה החוויה הכי מטורפת שהייתה לנו!
    היא חד הורית ואני הבת היחידה שלה, אז כל החוויה של האריזה, טיסה ובניית חיים חדשים הייתה מטורפת.. היינו צריכות ללמוד עברית, לקנות דברים לדירה, למצוא בית ספר בשבילי ומקום עבודה בשבילה, ופשוט להתחיל חיים חדשים מאפס.
    החוזק הנפשי שלה והאומץ שיש בה ללא ספק באו לידיי ביטוי בכל התקופה ההיא.
    היא חולה על Desigual ותמיד כשהיא בחו"ל היא פושטת להם על החנות (נשבעת שהיא בן אדם מאושר ועני יותר מאז שהם הגיעו לארץ P:), וזאת יכולה להיות מתנה מושלמת ליום האם…3>

    מאת: מישל |‏ 16 בפברואר 2018 | 14:05
  • אני ועינב חברות מגיל 3 :-)
    אחרי בצבא טסנו לטיול הגדול שאחרי הצבא
    שתינו פרינססות רציניות
    טסנו לארצות הברית
    שם פגשנו ישראלים שהיו גם בטיול אחרי צבא
    ותכננו לנסוע לאפריקה לחצי שנה ללמד אנגלית וחשבון ילדים מקומיים בחור נידח
    אני שמתי עין על אחד הישראלים
    מפה לשם אני ועינב הצטרפנו אליהם
    למקום הכי מלוכלך ומוזנח בעולם
    קמנו כל בוקר במשך חצי שנה ולימדנו יחד בכיתה
    אנגלית וחשבון
    בערב היינו יושבות במדורה ואחר כך מתקלחות בגיגית
    נהננו מכל שניה
    אחרי שהסתיימה החצי שנה וחזרנו לארץ חזרנו גם להיות פרינססות ;-)

    מאת: אודליה |‏ 16 בפברואר 2018 | 13:10
  • היה לי שנים חלום להצטלם עם פסל במרכזה של שכונה מסוכנת. כשהחברה שלי שמעה על זה במקרה היא החליטה שלא מוותרים והיא מגשימה לי את החלום.התלבשנו יפה ונסענו, נכנסנו לשכונה, הכל מסביב מלא בפרצופים לא ידידותיים, התחלתי לפחד ורציתי לעשות אחורה פנה אבל החברה שלי ממש לא נתנה לי לברוח. היא צילמה וצילמה ואפילו העיזה לבקש ממישהו שיצלם אותנו יחד. מייד אחר כך רצנו משם בקושי נושמות אבל עם עוד חלום שהוגשם…

    מאת: מיכל |‏ 16 בפברואר 2018 | 12:43
  • החוויה הכי מטורפת שלי קרתה שבועיים לפני החתונה חברה שלי הזמינה לנו ספא זוגי במלון מאוד יקר ליום שישי, אנחנו באנו כולנו בכייף שלנו קיצר היא הציגה את השוברים לפקידה בקבלה והיא אמרה לה בגלל שזה יום שישי אז צריך לשלם תוספת, אז אמרנו לה שנשלם אחרי הטיפול ורצו על זה תוספת מאוד יקרה, סיימנו את הטיפול אז אמרתי לחברה שלי שאני לא מוכנה לשלם את התוספת, ניצלנו את המצב כשהפקידה הלכה לשירותים וברחנו.

    מאת: אודליה ישראלי |‏ 16 בפברואר 2018 | 11:35
  • לפני שנה טסתי עם חברתי היקרה למסע פולין
    מבית הספר .
    באחד מן הימים שנסענו 7 שעות עד שהגענו לבית המלון מאוחר בלילה , אחרי עייפות הסברה על המלון והשהיה בו חילקו מפתחות לחדרים ואני וחברתי לא קיבלנו , לאחר כמה דקות שפנו אלינו קיבלנו מפתח שונה והסבירו לנו שזה מבנה השני של המלון שמחובר אליו נבהלנו ולא רצינו להיות לבד ופחדנו נורא , שאלנו את העוזר במלון איך מגיעים לשם וכאשר ראה את המפתח היה מופתע כל כך אבל לשמחתינו הרבה גילינו שכל השכבה קיבלה את המבנה של ה3 כוכבים ואנחנו את ה4 כוכבים . הגענו לחדר וכשפתחנו את הדלת היינו מאושרות הרגשנו בחופשה חלומית למראה עינינו חדר מודרני חדר ענק ומפנק והיה כיך להעביר את החדר החלומי הזה עם החברה הכי טובה שלי♥

    מאת: סנדי |‏ 16 בפברואר 2018 | 10:37
  • החוויה הכי מטורפת שעברתי עם הBFF שלי היתה בברלין. היו בנות 18 וטסנו לחופשה קצרה בברלין, היה קפוא והסתובבנו לנו בשלג תוך חיפושים אחרי מקומות סגורים. לא הצלחנו למצוא את איזור המוזיאונים אז נכנסו לאיזה חנות פרחים ושאלנו איך מגיעים לשם. איש מבוגר אחד שהיה שם וקנה פרחים אמר לנו שהוא הולך לכיוון ויראה לנו את הדרך, הסתכלנו אחת על השניה וחשבנו אם זה רעיון טוב שנלך אם האיש הזה ובסוף החלטנו שכן כי זה רק ללכת ברחוב. תוך כדי ההליכה סיפרנו שאנחנו מישראל, האיש התלהב ואמר שהוא בדיוק מעביר סיור לקבוצת אמריקאים בנושא השואה והלך לקנות פרחים לניצולת שואה שתבוא להרצות להם. התלהנו מצירוף המקרים ותכננו ללכת למוזיאון ופתאום הוא הציע לנו לבוא איתו למפגש! אמר שנקבל גם ארוחת צהריים. לא ממש ידענו מה לעשות והחלטנו לבוא איתו.. מצאנו את עצמנו במסעדה סגורה מלאה באמריקאים שלא הבינו מאיפה באנו, הצטרפנו לארוחת צהריים וכולם באו לדבר איתנו ושאלו אותנו שאלות, בסוף הניצולה לא יכלה לבוא והם המשיכו בסיור, כמובן שהזמינו אותנו להצטרף אבל נכנסו להתקף צחוק שאי אפשר היה להשתלט עליו אז אמרנו תודה והמשכנו הלאה למוזיאון. האיש הנחמד גם שלח לנו בדואר ספרים באנגלית בנושא השואה. בקיצור, מטורף.

    מאת: רעות בר קנא |‏ 16 בפברואר 2018 | 09:41
  • בסיום חגיגות יום הולדת 25 כאשר אנחנו מבושמות קלות
    יצאנו לקור מקפיא העצמות הירושלמי והשתלטנו על גלידריית אלדו!
    לקחנו פיקוד על עמדת המוכר
    טעמנו כמעט את כל הטעמים בעזרת הכף הגדולה וכמובן שאחכ הלקוחות היו צריכים לאכול גלידה בארומה מיוחדת ;-)
    מתי הפסקנו אתם שואלים? כשקלטנו את מצלמות החנות מביטות עלינו במבט מאיים..

    מאת: אור |‏ 15 בפברואר 2018 | 22:56
  • קצת לפםני יום הולדת 30 הייתי די מבואסת – לא היה לי בן זוג, עבדתי בעבודה מעצבנת ובדיוק העלו לי את שכר הדירה. החברה הכי טובה שלי ראתה את הבאסה והבטיחה לי הפתעה ליום ההולדת העגול. כמה שבועות קודם היא זכתה בבונוס ענק בעבודה – סוף שבוע זוגי בברצלונה. מכיוון שגם לה לא היה בן זוג אז היא לקחה אותי! זו היתה המתנה הכי שווה שקיבלתי ליום הולדת אי פעם! קרענו את העיר בשופינג בכל הרשתות הספרדיות השות, אכלנו בטאפאס ברים ונהנינו סוף. ביום שהיינו צריכות לטוס בחזרה הלכנו קצת לאיבוד והגענו לרחוב צדדי שומם. פתאום הגיעו מולנו שני בחורים גדולים, ודרשו שניתן להם את הכסף שלנו. היינו מבוהלות מאוד ונתנו להם את כל המזומן שהיה לנו בארנק. ואז להפתעתנו אחד מהם אמר לחברה שלי שתוציא את כל הדברים מהתיק ושתיתן לו את התיק. היא העבירה את כל החפצים לתיק שלי ונתנה לו את התיק שלה. זה היה השלל של השודדים – 150 יורו ותיק של דזיגואל.

    מאת: יעל |‏ 15 בפברואר 2018 | 22:44