תגובות לפוסט: "מתנה בשישי: 500 שקלים לתמר מרקוביץ'"

מאת: גלית

גלית — Mon, 26 Jun 2017 18:53:57 +0000

כשהייתי קטנה בגיל גן פחדתי מכפתורים.
כשהייתי רואה מישהו לובש בגד ים כפתורים, הייתי מגיעה למצב של הקאות.
בעיקר פחדתי מהכפתורים הקטנים בחולצות המכופתרות. אבא שלי נאלץ להסיר את החולצה במדרגות לפני הכניסה הביתה.
אמא שלי החכמה החליטה לנסות להפטר מהפחד ע"י התקרובת אליו.
היא הכינה לי שרשרת מכפתורים שהיו לנו בבית, בכל מיני צבעים וגדלים ושלחה אותי יום יום לגן איתה.
זה עבד!
תוך זמן קצר הפחד ותחושת הגועל וההקאות חלפו.

מאת: נטע

נטע — Sun, 25 Jun 2017 08:31:10 +0000

יש לי פוביה מפחיות שתייה. לא זוכרת מתי זה התחיל ואני באמת לא יודעת להסביר מה אני מפחדת שייקפוץ עליי משם אבל…. כל מגע עם פחית שתייה חייב להיות מהוגן בטקס מאוד מוגדר ושמרני אחרת הפחית תמצא את דרכה אל הפח. 1. אני לעולם לא אגע בפחית ביד חשופה, אלא דרך כמה מפיות ביחד שייספגו את הלחות ויישמרו על היד שלי. 2. אני לעולם לא אפתח מייד את הלשונית, אלא אקיש עליה 6 פעמים בקצב מסויים ואז אפתח. 3. הלשונית תיפתח כשהפחית מאוד רחוקה ממני ונוטה החוצה ולא חס וחלילה לכיווני. 4. אני אנשוף פעמיים לתוך הפחית וארחיק אותה ממני אחרי כל פעם. כאילו לתת הזדמנות אחרונה למה שמתחבא שם לברוח. 5. את הנוזל אמזוג לכוס שקופה בלבד. מה שנכנס לכוס יספיק. מה שלא, ייזרק מייד עם הפחית או יימסר למי שקרוב אליי ועוד נשאר סביבי בלי לצחוק עליי.
עם השנים למדתי להסוות את ההתנהגות הזו ולהימנע ממנה כמה שניתן בפומבי אבל כשאין ברירה אני מקיימת את הטקס בעדינות ובצניעות כך שמי שלא מכיר לא יבחין בפולחן.

מאת: רונה

רונה — Sun, 25 Jun 2017 08:16:16 +0000

הפוביה שלי היא מבשורות לא טובות. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל בכל פעם שאני שומעת שמישהו, לא עלינו, חולה או נפטר, אני פשוט נתקפת חרדה. זה כל כך מוזר כי בטבע שלי אני בחורה עם אופי כל כך "פסיכולוגי", כולם באים לבכות אצלי, אז אני מטה שכם כי אכפת לי מהזולת, אבל איש לא יודע על הצפרדע הענקית שאני צריכה להוריד בגרון כדי לעשות את זה, על הדופק שמאיץ ועל שלל האמונות התפלות המגוחכות שמתלוות לזה, והכל בגלל פוביה אחת מוזרה: משמועת צרה! (שלא נדע).

מאת: שירה

שירה — Sun, 25 Jun 2017 08:01:39 +0000

כשהייתי קטנה,סביב גיל שש בערך,חזרתי עם חברים מהגן הביתה.גרנו בקיבוץ כך שהיה מקובל שהילדים הולכים הביתה לבד בסוף היום..הלכנו בשביל ופטפטנו ופתאום הסתובב הכל סביבי והתעלפתי.כמובן שמיד הוזעקו חברים לטפל בי ותוך כמה שעות אין ילד או מבוגר שלא שמע על ההתעלפות שלי.מאז בכל פעם שיש לי סחרחורת קלה אני מסתכלת מסביב לראות אם יש סביבה בטוחה להתעלף עליה…

מאת: סיגלית

סיגלית — Sun, 25 Jun 2017 07:51:22 +0000

שנים ארוכות אני סובלת(קשות) מפוביה מיונים.
נולדתי בבריה"מ, והיה לנו בבית מסתור כביסה מחוץ לחלון. בחלל הקטן הזה אמא שלי היתה שמה אוכל ליונים. פעם, כשהייתי בת 5, החלטתי שגם אני רוצה להאכיל אותן. לקחתי ערימה של פירורי לחם ויצאתי לשם. פתאום הדלת של פתח המסתור נטרקה, והיונים התחילו לעוף לי על הפרצוף, ניפנפו לי בכנפיים על הפנים ועפו החוצה דרך החלון. הסיטואציה הזאת כל כך הבהילה אותי, וגם הרעש של טריקת דלת המסתור היה כל כך חזק, שממש פחדתי. מאז אני מפחדת מיונים. היום אני יודעת שהן לא יכולות לעשות לי כלום, אבל עדיין מפחדת. בכל פעם שאני יודעת שאני צריך לעבור במקום שיש בו הרבה יונים, אני מעדיפה לעשות סיבוב גדול, רק לא להיתקל בהן. רק המחשבה על להקות היונים גורמת לי צמרמורת, דופק מואץ ותחושה לא נעימה שקשה לי להסביר. לפני חצי שנה הייתי בטיול בסנט ג'יימס פארק בלונדון, זה אזור שיש בו המון יונים. ישבתי עם חברה, ואחר כך הלכנו לטייל באזור, והיא ראתה שאני כל הזמן מסתכלת לצדדים ושאני לא רגועה. היא שאלה מה קרה, וסיפרתי לה. היא לא ממש הבינה למה אני מתכוונת. צחקנו על זה, אבל עדיין היו לי צמרמורות בכל הגוף, והתחושה הזאת לא עברה עד שהתרחקנו משם.
לפוביה שלי יש יתרון אחד והוא מתרחש במקום עבודתי במכירות פרונטליות. זה שובר את הקרח מול אנשים ומאפשר לנהל שיחות לא רשמיות עם לקוחות פוטנציאליים, קולגות ואפילו דייטים :-) אנשים מתעניינים מה זה אומר פוביה מיונים, והאווירה הופכת ליותר משוחררת ופחות רשמית. בואו נסכם שבחתונה שלי לא תהיה אטרקציה של הפרחת יונים באוויר…

מאת: מורן

מורן — Sun, 25 Jun 2017 07:47:40 +0000

בטוח ישמע מוטרף לגמרי אבל יש לי פוביה מאפרסקים. אני לא מסוגלת אפילו לחשוב עליהם בקרבתי. רק מעצם המחשבה עוברת בי תחושה של צמרמורת וגירוד בכל הגוף, ובמיוחד באצבעות ובשפתיים. השערות שיש על האפרסק, המרקם הזה, המראה הזה מעביר בי תחושות קשות. הוא כל כך מרתיע אותי, שיש לי דפיקות לב חזקות. אני באמת עושה הכל כדי להימנע מלחתוך אפרסק או לאכול אותו. מה שהכי נורא הוא שאת הטעם אני דווקא אוהבת, אבל מעדיפה להימנע ממנו בגלל כל התופעות הלא נעימות האלה.
זה גם לא נגמר פה, אותו מרקם מחוספס יש גם לבד זמש, וגם הוא גורם לי לאותן תחושות. אם מישהו שלובש מעיל זמש מתקרב אלי, אני מתרחקת ממנו, כי אני מפחדת לבוא במגע עם הבד.
בבית הספר במושב שבו גדלתי היתה תזמורת של כלי נגינה. האופציות היו חליל, קלרינט וסקסופון. מאוד רציתי לנגן בסקסופון, אבל בפייה שלו יש מין עלה, שעשוי מבד שמזכיר זמש. בגלל שמאוד רציתי לנגן החלטתי לנסות להתגבר על הפחד, אבל לא הצלחתי. תחושת הגירוד שהיתה לי בידיים ובשפתיים היתה נוראה.
העדפתי לוותר על החלום אבל מכל הסיפור הזה יצאה לי קריירה מפוארת בחלילית…

מאת: תמי

תמי — Sun, 25 Jun 2017 07:41:23 +0000

פוביה נוספת שיש לי היא פחד ממעליות. מגיל צעיר אני מפחדת להתקע במעלית. אני מעדיפה לעלות במדרגות. כשהייתי בתיכון, חברה שלי גרה בקומה השישית, ותמיד הייתי עולה אליה במדרגות. אם היינו לחוצות בזמן, אז היא הייתה יורדת במעלית כדי להעלות אותי במעלית ביחד איתה. כנראה שזה גם סוג של קלסטרופוביה. כשאין לי ברירה ואני עולה במעלית, אני נתקפת חרדה ומתקשה לנשום. כבר היו לי מקרים שבהם יצאתי בריצה מתוך מעלית בקומה הלא נכונה כי לא יכולתי להיות בה יותר. גם מפחדת ממדרגות נעות. מעדיפה תמיד לטפס במדרגות רגילות בקניונים (מאז שאני ילדה קטנה).

מאת: טניה גולן

טניה גולן — Sun, 25 Jun 2017 07:02:46 +0000

הפוביה הכי מוזרה שלי היא פוביה מפרחים. שנקראת אנתרופוביה. אף פעם בחיים לא קיבלתי פרחים ליום הולדת או מתנה מבן הזוג כי זר פרחים פשוט יכול לגרום לי לפיק ברכיים. כל חלקי הפרח כולל עלי הכותרת מחדירים את הפחד.
זה משהו שקשור להפחדה בילדות בעזרת פרחים ומאז זה נמשך.
tanyaf7@walla.com

מאת: סיגל

סיגל — Sun, 25 Jun 2017 06:15:48 +0000

אני לא יודעת להגיד בדיוק מתי זה התחיל, אבל אני זוכרת שהסרט 'מלתעות' המפורסם של סטיבן שפילברג, שבו צפיתי כילדה , גרם לי לפחד גדול מכרישים. עם הזמן זה התפתח לפוביה מטורפת מכל מיני סוגים של דגים, גם קטנים וגם גדולים. אני לא גזענית – אני לא מפלה אף אחד :-)
אפילו דגי זהב קטנים או זהרונים, שמבחינתי נחשבים ממש דוחים בגלל הצורה המגעילה שלהם.
כשהייתי ילדה היה לנו בבית אקווריום עם הרבה דגים. כשאבא שלי היה מנקה אותו, הוא היה מוציא את הדגים עם הרשת והייתי בורחת מהבית בצרחות, שכל השכנים שמעו. בהתחלה הם לא הבינו למה הילדה צורחת, אבל בסוף התרגלו שכאשר הם שומעים צרחות שלי במדרגות, זה בגלל שמנקים אצלנו את האקווריום בבית.
אני רועדת בכל הגוף רק מהמחשבה על דגים. אפילו עכשיו, בזמן שאני כותבת את זה , יש לי צמרמורת כזו בגוף והלב שלי דופק בקצב פסיכי. אני נגעלת ומפחדת מהם גם יחד. התחושה שאני מדמיינת מהמגע עם הקשקשים כל כך מגעילה אותי, שאני מתחילה להזיע ולהיכנס ללחץ….

מאת: גיא

גיא — Sun, 25 Jun 2017 06:14:00 +0000

אני כל כך פוחדת מליצנים, שאם יעבור מולי ברחוב מישהו מחופש לליצן, אני אעבור לצד השני של הכביש…תמיד כשמגיע פורים אני מפחדת אפילו יותר. זה החג שכולם אוהבים ושמחים בו, ואני רק מתחילה לחשוב איך אני עוברת את הסיוט הזה. הפוביה מחריפה במיוחד במקום עבודתי בחג מיוחד בשנה שם תפקידי הוא עוזרת גננת בפעוטון – המחשבה על כל הילדים שיגיעו בפורים לגן בתחפושת של ליצן גורמת לי לצמרמורות בכל הגוף. לפני החג אני גם צריכה לקשט את הגן במסיכות ובתמונות של ליצנים, ואני מתחלחלת מהמחשבה שהפרצוף המפחיד של הליצן יחייך אלי את החיוך המרושע שלו. אני מקשטת את הגן רועדת כולי. האף האדום והגדול, השיער המתולתל, הנעליים הענקיות והאיפור המוגזם, שנותן אפקט של עיניים ענקיות. והצחוק המרושע, שפשוט מצמרר אותי. אני לא מבינה איך זה גורם לאנשים לצחוק או אפילו לחייך. איך אפשר לאהוב דבר כזה????
לשמחתי זה גן של ילדים קטנים, בני חצי שנה עד שלוש, ולכן לא בכל מסיבות יום ההולדת יש ליצן. הילדים גם לא מציירים ליצנים, כי הם קטנים מדי, אז אני לא צריכה להתמודד עם הפחד הזה יום יום…

מאת: שיר

שיר — Sun, 25 Jun 2017 05:00:23 +0000

הפוביה הרצינית שלי כרגע היא ברחשים. הם נמצאים בכל מקום ונדמה כי הם מאיימים לכבוש את ביתי ובכלל… את העולם. בימים בהם הפוביה מתונה אני רק נגעלת מהם, בימים קשים יותר אני פוחדת מהם (ליטרלי) ומייחלת לחיים ללא ברחשים בסביבה.
ובנימה זו- שנעבור את הקיץ בשלום!

מאת: מיה

מיה — Sun, 25 Jun 2017 03:21:12 +0000

יש לי פוביה ממש לא "ישראלית". אני *מפחדת* מחומוס וטחינה…
זה ככה מאז שאני ילדה.. כנראה שהייתיי חולה אחרי שאכלתי חומוס או טחינה (יש מצב כזה, קוראים לזה taste aversion למדתי על זה בתואר למדעי החברה)…
זה רודף אותי כל החיים…
כשהייתי קטנה ממש הייתי בוכה אם היו שמים חומוס או טחינה לידי, אמא שלי הייתה מתקשרת לפני כל יומהולדת לאימהות של הילדים מהכיתה שלי ומבקשת שישימו את הפיתה עם החומוס ומללפפון חמוץ רחוק ממני…
בצבא היו לי סיוטים בלילות שתהיה לי תורנות מטבח ושיגישו חומוס או טחינה, וכשזה קרה הייתי מחליפה את התורנות גם אם זה היה כרוך בלמכור את נשמתי לשטן…
זה נשמע מופרע.. ותמיד צחוקים עלי.. אבל ככה אני…

מאת: אירה

אירה — Sat, 24 Jun 2017 20:33:00 +0000

אני נרתעת מדברים מחוררים, אז אני לא יכולה לשבת על ספסלים הלבנים מחוררים.

מאת: יטבת

יטבת — Sat, 24 Jun 2017 18:45:54 +0000

אני מפחדת מטלפונים. אני משקיעה שעות בבחירת צלצול שקט ונעים שלא ילחיץ אותי, ואחר כך משאירה את הטלפון כמעט תמיד על שקט. כשהייתי ילדה לפני כל התקשרות הייתי כותבת לעצמי תסריטי שיחה מדוייקים, היום אני כבר לא מעלה אותם על הכתב אבל עדיין מכינה בראש משפט פתיחה לפחות. החלק הבאמת משונה הוא ששיחות טלפון הם חלק מאד מרכזי בעבודה שבה אני עובדת, ושאותה אני אוהבת מאד.

מאת: תמי

תמי — Sat, 24 Jun 2017 18:31:21 +0000

הפוביה שלי היא להתקלח כשאני לבד בבית. היום כבר פחות, אבל כשהייתי בתיכון (בסוף שנות ה80), הקרינו בתוכנית טלוויזיה על קולנוע, קטע מהסרט פסיכו של היצ'קוק. הקטע המפורסם של האישה שדוקרים אותה במקלחת. גם חברה שלי פחדה בגלל הסרט הזה והרבה פעמים היינו שומרות אחת על השנייה בזמן המקלחת כשהיינו לבד בבית.