תגובות לפוסט: "מתנה בשישי: 500 שקלים למותג רוקגלאם"

מאת: איילת

איילת — Sun, 19 Mar 2017 09:44:15 +0000

הפריט שלי הוא מכנסיים קצרים בצבע ורוד עם גומי במותניים שקיבלתי מאבא שלי כשהייתי בערך בת 6. הם מחוררים לגמרי וכל פסח אנחנו פוגשים אותם בניקיון הארון ובכל זאת, למרות שהם בלויים לחלוטין- לא אזרוק אותם, בגלל הזיכרון היקר שעומד מאחוריהם.

כשהייתי בת 6 הייתי מוכרחה ללכת לרופא שיניים בגלל חור בשן מכל הסוכריות שהייתי אוכלת. אני זוכרת שאבא שלי בא לקחת אותי מבית הספר ואני התחלתי לבכות ופשוט סירבתי ללכת לרופא. אז אבא שלי החמוד לקח אותי לחנות בגדים וקנה לי חולצה ורודה ומכנסי שורט קצרים בצבע ורוד, כדי לעודד אותי. אני זוכרת איך בתור ילדה כל כך אהבתי את הבגדים החדשים- והסכמתי לשבת על הכיסא.

בגלל הגומי שהיה בהם, את המכנסיים האלו לבשתי בבית עד שהייתי בערך בת 15 על בסיס קבוע. הם נהיו בלויים לחלוטין. לצערי ברבות השנים, אבי היקר נפטר והמכנסיים האלו הם גלעד נצחי לאחד הרגעים היפים שהיו בין אבא לבתו הקטנה. שסימלו את החמלה שלו ואת ההבנה שלפעמים היד הרכה יכולה להזיז הרים הרבה יותר מכח הזרוע. ואת המסר הזה אני לוקחת איתי עד היום, למרות שעברו מאז יותר מעשרים שנה, ובעזרת השם עוד איישם אותו על ילדיי שלי. תודה אבוש.

מאת: בר

בר — Sun, 19 Mar 2017 09:42:12 +0000

אחרי שקראתי את "סוד הקסם היפני", התנ"ך של הסדר והארגון, נכנסתי לטירוף של זריקות. הוצאתי יותר מ5 שקים מפוצצים בבגדים, ניירות, ספרים וחפצים שונים, ושכנעתי בהתלהבות גם את חברותי ללכת בכיוון הזה. מה שהן לא יודעות זה שלמרות שהפילוסופיה של הספר לא נותנת הרבה מקום אפור, שמרתי דברים שהם לחלוטין לא רלוונטים כמו הבובה שהכי אהבתי מאז הילדות, ספרים שאנ ייודעת שבחיים לא אלבש, וגולת הכותרת- שמלה שהייתי לובשת כשהייתי אמא שבת בגן שאני לא מסוגלת לשחרר כבר שנים רבות. השמלה במצב מושלם, והייתה יכולה להסב הרבה אושר לילדות אחרות ואפילו לבנות משפחה, אבל היא מסמלת בשבילי זכרונות מאושרים מאוד ושמורה במצב מושלם. אולי בעתיד יהיה לה שימוש יותר פרקטי…

מאת: לי

לי — Sun, 19 Mar 2017 09:18:06 +0000

הסוודר החצי פרום שלי של לא אחר ממיקי מאוס. כן, זה עם האוזניים של דיסני. הוא אפור מ-100% צמר (הסוג הזה שאחרי כמה כביסות מאבד לחלוטין את הצורה שלו). מידה 16 (אכן כן ,של ילדים).קניתי אותו כשהייתי בת 12-13 והוא שירת אותי נאמנה שנים עד שגדלתי והחלטתי שמיקי כבר די מאוס עלי (נו טוב, לא באמת שנים. אחרי שלוש שנים אינטנסיביות בשימוש של ילדה בת 12-13 לא היה סיכוי להשתמש בו שוב).
למרות הצבע האפור, החוטים הפרומים שזועקים מכל עבר,הבד המגרד, והציור שכבר יש בו סדקים (שלא לדבר על זה שהסוודר פשוט קטן מדי), אני לא זורקת אותו. אל תשאלו למה. כל פעם שסידרתי את הארון והוצאתי דברים שכבר לא בשימוש, השארתי אותו.
יכול להיות שאני פשוט רוצה להישאר צעירה לנצח, שיכולה ללבוש סוודר של מיקי מאוס לעד, למרות ועל אף שהוא כבר (לחלוטין) חסר צורה.

מאת: גיא

גיא — Sun, 19 Mar 2017 09:07:55 +0000

לפני שהגעתי לתיכון, בואו נגיד שלא כל כך השתלבתי. הציקו לי (בקטנה אבל עדיין) והייתה לי אולי חברה אחת. ואז הגעתי לתיכון, לכיתה ט'. הודיעו שמתקיים בקרוב יום גיבוש ולראשונה בחיי לקחתי יוזמה והצעתי שנכין חולצות ליום גיבוש. לקחתי את "ההנהגה" על הפרוייקט, קבעתי מי מצייר, מי אוסף כספים, מי אוסף אותן מאדיב. בסוף יצאו חולצות דיי מכוערות אבל יש לי אותה עד
עכשיו,גזורה ומרופטת היטב שמיועדת בעיקר לשינה או טיולים, והיא תמיד תזכיר לי את היוזמה הרצינית הראשונה שלי, שהחלטתי לעשות משהו והוא הצליח!

מאת: לירון

לירון — Sun, 19 Mar 2017 09:06:22 +0000

מאז שאני זוכרת את עצמי, בסיום כל ארוחה, סבתא שלי ( "סבתא רחל" שתהיה בת 90 השנה ) נוהגת לומר "א גרעפצעלע ארויס, א געזונטעלע אריין!" אימרה עתיקה ביידיש שמשמעותה בעברית "גרעפס יצא, בריאות נכנסה! " או באנגלית "better out then in" או בסינית "שין טון קוואן, לא-וסו פי! "…
בשנת 1994, במהלך שיטוטיי בין הדוכנים הרבים בשוק הכרמלי התל אביבי המפורסם, נתקלתי בצמד בנות חביבות שהחליטו להעלות על כתב (ועל חולצה) משפטי מפתח ביידיש.
הפלא ופלא, על אחת החולצות מצאתי את אותו משפט! בדיקדוק מדויק, עם ניקוד, ואפילו תרגום במהופך!
הוצאתי 120 מצלצלים ורכשתי את החולצה מבלי לחשוב פעמיים!
החולצה כבר מזמן קטנה עליי , והמשפט די שחוק (תרתי-משמע), אבל בכל פעם שאני עושה סדר בארון בשביל למסור בגדים ישנים, החולצה איכשהו עוברת את הסלקציה ומוצאת את דרכה חזרה למגירת ה"חולצות שכבר אי אפשר ללבוש, אבל בטוח אי אפשר לזרוק"! משיגענע!

מאת: סיגל שאולי

סיגל שאולי — Sun, 19 Mar 2017 09:03:32 +0000

האחד והיחיד!!! יש לי תיק מגניב לגמרי שקניתי בחנות "המחתרת" לפני כמה שנים טובות.
התיק אמנם עלה לי עשרים שקלים בלבד באיזה סייל מטורף שהיה בחנות ונכון שהוא רגיל לגמרי בצורתו אבל הטוויסט בא מקדימה, יש פרצוף ענקי של חתול חמדמד שעושה חשק לאכול אותו.
לא יודעת למה אבל התיק הזה עושה לי משהו בלב.
מלבד התהייה בכל פעם מחדש כשאני תולה אותו על כתפיי למי הוא היה שייך ולאן הלכו איתו שזה עניין בפני עצמו, החנות שקניתי – המחתרת (חנות מהממת) כבר נסגרה לצערי הרב!!
כך שזה תיק סנטימנטלי עבורי מאוד.
חוץ מזה , זה הכי תיק קלאסי שמתאים עם הכל וכמעט לכל אחד!
יצא לי להעביר אותו בין חברות וכולן התאהבו.
ולמרות כל ההפצרות, פשוט אין מצב שאני אזרוק אותו… (לפחות בינתיים)

מאת: מורן

מורן — Sun, 19 Mar 2017 09:00:50 +0000

הטעם והסגנון שלי נורא משתנים מתקופה לתקופה, וכל תקופה כזאת נורא קיצונית ודרמטית. היתה תקופה פופית בה נראיתי כמו מרקר מוגזם וזוהר, היתה תקופה קז'ואלית- סטרייטית (היא היתה ממש קצרה וממש מזעזעת), תקופה היפסטרית… עכשיו אני בתקופה הדרמטית שלי: הכל שחור, אוברסייז, הרבה בדים, קרעים קטנים…
עכשיו למה אני מספרת את כל זה?
יש לי טישרט שמלווה אותי מגיל 16, כבר כמעט שני עשורים, שהתחילה כחולצה פשוטה בגוון קרמי. מאז היא עוברת איתי את כל שגעונות האופנה המתחלפים שלי ומשתנה בהתאם: היו קרעים קטנטנים, היו תפרים מוגזמים, באיזשהו שלב היא עשתה הסבה לגופיה ולאחרונה גם נצבעה לשחור כדי להתאים לשיגעון האחרון.
אין שום קשר בינה לבין החולצה המקורית, ובינינו, היא כבר סוג של סמרטוט, אבל היא תמיד מזכירה לי זמנים אחרים ומצליחה להעלות לי חיוך ולא, אני ממש לא הולכת להיפטר ממנה ….למרות הכול…

Ororor6070@walla.com

מאת: נטע

נטע — Sun, 19 Mar 2017 08:22:37 +0000

מעיל טייסים כחול עם צווארון פרווה שהיה של סבא שלי שנפטר כשהייתי ממש ילדה. המעיל הושאר בארון שלי כי לא היה מקום אחר. עם השנים המעיל המשיך לנדוד איתי לכל הבתים שעברתי אליהם ותמיד הונח באותו מקום בארון. לעתים רחוקות מאוד אני לובשת אותו. הוא עדיין הכי קול ומיוחד שיש. מעט גדול עליי אבל זה חלק מהקסם.

מאת: נטע

נטע — Sun, 19 Mar 2017 08:17:55 +0000

חולצה לבנה מושלמת שרכשתי בחנות חצי סודית במילאנו לאחר חודשים של חיפושים עד שמצאתי את החולצה הכי מושלמת שיש. אבל בפעם הראשונה שגיהצתי אותה בטעות המסתי חצי מהחולצה ויש בה חור ענקי בכל הצד הימני שלה. כולם אומרים לי לזרוק אותה ושזה הזוי שאני עוד שומרת אותה. אבל מבחינתי היא חולצה מנצחת גם עם חור. אני לובשת אותה עם ווסטים מעל או ג'קטים סגורים ושרשראות גדולות ורק בודדים יודעים את הסוד שמתחת לווסט מבצבצת חולצה לבנה שפעם הייתה הורסת ביופיה והיום היא מגדלת חור ענק בצד הימני שלה.
n.shemaya@gmail.com

מאת: שיר

שיר — Sun, 19 Mar 2017 06:39:33 +0000

בחופש של כיתה ט' עשיתי בייביסיטר לבת של המורה שלי לריקוד. זו הייתה העבודה הראשונה בחיי.
החלטתי שעם הכסף בהרווחתי אקנה דברים שרציתי ולא יכלתי לבקש מההורים. אחד מהם הייתה שרשרת כסף עם אבן בורדו שראיתי בקניון.

אז אמנם כשחזרתי מהחופש עם השרשרת, החברות התלהבו, אבל היום כבר הרבה חברות מעירות לי עליה.
ואני? פשוט לא מסוגלת (או רוצה) להרפות ממנה.

בעיניי השרשרת עדיין יפה, אבל בעיקר בגלל שהיא מזכירה לי שוב ושוב שאני אדם עצמאי, ושאם אני רוצה משהו – אשיג אותו בזכות עצמי.

אז ביומיום אני באמת לא הולכת עם השרשרת, אלא רק בימים שאני צריכה חיזוקים ותזכורות לעצמי.

מאת: עתליה בן-חיים

עתליה בן-חיים — Sun, 19 Mar 2017 06:26:18 +0000

מרגש אותי קצת לשתף את הסיפור: בתור מתבגרת אהבתי סטייל פשוט ומתחכם, רב הפריטים שלי (גם היום) לא היו חדשים, וינטג', ידשנייה, הארון של אמא ואפילו גם של אבא.
אבל בפריט אחד אולי קצת הגזמתי, נעליים מהפח.
כן זה מגעיל, ואולי היה קרע קטן ברגל שמאל, אבל הן הנעליים הכי פשוטות שיש ואני יכולה להישבע שהן קרצו לי וקצת התחילו איתי.
הן היו מונחות ברחוב ברשלנות ליד המיכל הירוק עם עוד כמה פריטים ישנים.
לא התאפקתי.
אמא ואחותי כל יום נדנדו לי להעיף אותן.
אבל אחרי ציחצוח קל הן היו הפייבוריט שלי בתיכון, בנות שאלו אותי מאיפה ואיך, ואני קצת הובכתי לענות, אז אמרתי שהן מEbay.
היו כאלו שהזמינו דומות ובהשראתי.
זו גאווה של מציאה.

לפני כמה שבועות ואחרי כמה שנים טובות מהתיכון מצאתי אותן שוב עמוק במגירה, כמובן שהן לא יאכזבו ויישבו עלי בול, ועוד קרע קטן ברגל שמאל.
אז נעלתי אותן. ובאותו יום כשאני וחבר שלי רצנו לרכבת, עצרה אותי אישה ושאלה אותי מאיפה הנעליים.
עצרתי. עניתי לה בגאווה ומבלי להסתיר אמת: "את אולי לא תאמיני אבל הן מהפח" והמשכנו בריצה להשיג את הרכבת.
התיישבנו מתנשפים והחבר נותן לי מבט שנע בין 'למה אני לא מתפלא' ל'את משהו את' תוך כדי שהוא מזכיר לי במשפט פשוט כמעט כמו הנעליים- שהוא אוהב אותי.

ובנפרד מהסיפור אם העורכים סקרנים מצאתי תמונה מפעם של הנעליים:
https://www.instagram.com/p/hICrCILVXE/

מאת: כרמלה

כרמלה — Sun, 19 Mar 2017 06:13:53 +0000

אני לא בדיוק אצנית, עושה ריצות מדי פעם כדי לשחרר את הגוף והראש אבל לרוץ תחת זמן-ממש לא ולכל זה נוסיף שאני סובלת מאסטמה אז אני לא יודעת מה בי הסכים לשכנועים של חברותיי לרוץ איתם מירוץ. כנראה חשבתי שנלך קילומטר נעצור בדרך לקנות שתיה וזהו.שם זה ייגמר. באתי למירוץ מוכנה וקצת מובכת מהמבטים על חצאית הנפנף שלי. והחלטתי שאני רצה בכל כוחי- חזרה הביתה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד ורצתי את כל ה5 קמ(!) את החצאית נפנף הזאת אני שומרת עד היום למרות שהיא כבר דהויה והתפרים קצת נפרמו.. היא זו שהובכתי בגללה בקו הזינוק וזו שנתנה לי גאווה בקו הסיום וכשאני צריכה חיזוק קל אני לובשת אותה למרות מצבה ה(בהחלט) "מזעזע"

מאת: shani_co

shani_co — Sun, 19 Mar 2017 05:08:39 +0000

מדובר בג'קט ג'ינס שקניתי לפני למעלה מעשור בקסטרו. חדי האבחנה ישימו לב ללוגו
ה-ממש ישן (שלא נאמר מביך) שמוטבע על גבי הכיס הקדמי.
אני כל כך אוהבת אותו, הצבע והשפשופים שלו מדוייקים, הוא בדיוק באורך הנכון במותניים וקצת קצר בידיים… ופשוט לא משנה מתי ואיך אשלב אותו – הוא תמיד יוסיף שיק לטוטאל לוק.
אז לזרוק? אין מצב!

מאת: ריף שקורי

ריף שקורי — Sun, 19 Mar 2017 04:51:53 +0000

לפני 10 שנים הייתי בטיול בצרפת עם אמא שלי וסבתא שלי. קניתי באחד הדוכנים לאורך השאן אליזה חולצת טי שירט בצבע טורכיז עם מלא נצנצים שיוצרים מגדל אייפל. אז זאת היית החולצה אהובה עליי והייתי הולכת איתה כל שבוע, היום היא בארון כמזכרת וכל פעם שאני מסדרת את הארון אמא שלי מתעקשת לזרוק אותה אבל אני לא מוותרת.

מאת: דניה

דניה — Sun, 19 Mar 2017 04:38:22 +0000

יש לי זוג עגילים בצורת חתולים קטנים ואני חושבת שהם ממש חמודים אבל כולם אומרים לי שזה נראה קצת מוזר ושכדאי לי להוריד אותם, אבל אני בחיים לא אוריד אותם כי הם ממש חמודים וקיבלתי אותם בטיול הבת מצווה שלי ללונדון♥