סל קליטה: החנויות שצריכות לעשות עלייה

אורנית פרידמן מחסירה פעימה מ-Cos

את קוס, האחות הגדולה והמאופקת של רשת האופנה H&M, גיליתי לפני חמש שנים בביקורי הראשון ביעד ההגירה הנחשק, ברלין. מאז, לפני שאני מזמינה כרטיס טיסה, אני בודקת האם יש סניף מקומי של הרשת.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הגזרות הנקיות, הצבעוניות המונוכרומטית והעיצוב המוקפד הפילו אותי מהשנייה הראשונה שנכנסתי לחנות. תוסיפו לזה את זה שעד לא מזמן סניפי הרשת לא יצאו מגבולות אירופה (הסניף הניו יורקי נפתח לפני פחות מחצי שנה), ותקבלו הבטחת פריט ייחודי ותחושה של עליונות אופנתית.

כשמותג נחשק עושה עלייה, מספר חששות עולים: המחירים יהיו גבוהים יותר מהחנויות בחו"ל, הפריטים השווים באמת לא יגיעו עד לקניון הקרוב למקום המגורים והכי הכי הכי חשוב, האפיל החו"לי יתנדף וכבר לא תהיי מיוחדת.

במקרה של קוס, אני מוכנה להתעלם משני החסרונות הראשונים (הרשת גם ככה לא מתיימרת להיות זולה וסניף בארץ יחסוך לי את כרטיס הטיסה, וגם הפריטים הכי בייסיק שלהם מחסירים פעימה בליבי הקפוא ממילא). החיסרון השלישי פשוט לא רלוונטי במקרה זה. הבגדים של הרשת לא מנסים לפנות למכנה רחב ולענות על הטרנדים החמים של העונה. לא כולן מתחברות לעיצוב הסקנדינבי הקריר ולגזרות הרחבות שנותנות לגוף ולבגד מרווח נשימה. אבל עד שזה יקרה, אאלץ לעבור בסוכנות הנסיעות בדרך לסניף הקרוב ביותר.

יאיר ניקולבסקי מוצא גן עדן ב-Uniqlo

לפעמים אני חושב שזו קונספירציה אישית נגדי: אני מוצא רשת בגדים שמוצאת חן בעיני, כזו שאני יכול למצוא בה פרטי לבוש בסיסיים מצד אחד, אך מחמיאים מצד שני, סוג של גישת "אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו, אבל שהקנקן לפחות יישב טוב". ואז, אחרי שאני חושב שהסתדרתי, מעצבי הרשת משנים כיוון, מתחילים להוסיף שפשופים למכנסיים, כפתורים מוזרים וחסרי פונקציה לז'קטים ומשפטים על טי-שירטס שכאילו נלקחו משירים של "סינרגיה".

לא פעם יצא לי לדמיין איך מתאספים להם בכירי הרשתות כל כמה חודשים, יושבים מול מקרן בחדר הישיבות שבבסיסם האטומי שמתחת לאדמה, ומתכננים יחדיו איך להפוך אותי לקלאבר. הפרוטוקולים של זקני פול אנד בר וזארה, אם תרצו. אבל אני נחוש שלא להפוך לקלאבר, ולא משנה עד כמה ה-V העמוק בחולצה שלי יגיד אחרת (בכל זאת, הם הצליחו במשהו).

לכן, בכל פעם שאני דורך ב-uniqlo מדובר עבורי בגן עדן. הרשת היפנית נשארת עקבית במסירותה לבייסיק, וזה לא עניין של מה בכך. רק תסתכלו מה קרה לאורבן אאוטפיטרס, שמרוב מצלמות פולרואיד וספרי "100 קללות סקסיות בשפת הסימנים" לך תמצא שם חולצה אחת נורמלית.

ב-Uniclo לעומת זאת, על אף שגם הם חוטאים מדי פעם בניסיונות מעצבנים להיות "מגניבים" בעזרת קולקציות קית' הרינג/ ז'אן מישל בסקיאט/דייויד לינץ' למיניהן, מדובר בחנות בגדים אמיתית, כזו שמציעה מגוון רחב של פרטי לבוש קז'ואליים אך לא סתמיים, צבעוניים אך לא צעקניים, מעוצבים בחוכמה אך לא מתחכמים, או בקיצור, כאלה שמשדרגים את הלוק באופן מיידי מבלי למשוך יותר מדי תשומת לב. מי היה מאמין שישועת הבייסיק תגיע מארץ כל כך לא בייסיק כמו יפן? עכשיו נותר רק לקוות ש-uniqlo תגיע לארץ לפני שיתחילו למכור בה ספרי מתכונים לסאקי.

נטע חוטר מצפה למתנות מ-Urban Outfitters

כשאורבן אאוטפיטרס יגיעו לישראל, מה שיקרה, כנראה, מתישהו, רוב הסיכויים שהם לא ישפיעו במיוחד על המלתחה שלי, אבל הם עדיין הרשת שהכי חסרה לי בארץ. כלומר, בא לי לקנות את כל כוסות הקפה החמודות שלהם, את המגבות, כמה תמונות (שזה פתטי בערך כמו לתלות על הקיר תמונות מאיקאה אבל היי, גם את אלו יש לי), איזה גוף תאורה נחמד, שרפרף וכמה כרטיסי ברכה.

אורבן אאוטפיטרס עושים הכל מושלם, חוץ מבגדים, אבל בשביל זה יש מישהו שיביא לי לארץ את יוניקלו. רגע, וגם הספרים שלהם מדהימים. בין אם זה הכותר הנפלא "תמונות משפחתיות מביכות" (סולד אאוט), ספר הצביעה של הילארי קלינטון או ספר אורחים לשים בשירותים, הם תמיד כיפיים ומעוצבים ומצחיקים. ויקרים מדי, ברור, אין שום קשר בין הלייף סטייל העכשווי והמעוצב באופן לא מעוצב שהם מקדמים ובין המחירים שהם דורשים עליו, אבל לפחות כל אוהביי ידעו מאיפה לקנות לי מתנות. גם גיפט קארד זה סבבה.

שרון טמיר מצטיידת ב-Other Stories & 

יש לי וידוי: אני לא אוהבת לעשות שופינג בחנויות. אני יודעת שזה נשמע מופרך כשזה מגיע מעורכת אופנה, אבל זה נכון. אני תמיד אעדיף שבגדים ונעליים יופיעו באורח פלא בארון שלי, או לכל הפחות בסניף הדואר הקרוב להוריי. שעות של שיטוטים חסרי תועלת בחנויות רשתיות הם הדבר שאני הכי פחות מצפה לו כשאני טסה לחו"ל. תמיד אעדיף להיכנס לחנויות בוטיק ולשטוף את עיני בפריטים שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי, ואז לצאת עם הדבר הכי זול שם, כשבדרך כלל זה מסתכם בנר.

אבל אז הגיחה לעולמנו ולחיי בעיקר, Other Stories & ושינתה את כל אלו. תחשבו על חנות כלבו בה כל הדברים שאתם צריכים מרוכזים בכמה מטרים רבועים לא מאוד גדולים, שעושים את החיים להרבה יותר קלים ויפים. רשת הבת האיכותית והיקרה יותר של H&M מציעה הכל – מהלבשה תחתונה מלבבת, בגדים שכל חובבת אופנה מתרגשת מהם, נעליים ואקססוריז עשויים לעילא ועד מוצרי טיפוח איכותיים ואפילו מגזינים נחשבים. הכל תחת אותה קורת גג, בדרך כלל במיקום הכי שווה בעיר.

תנו לי שעתיים וכרטיס אשראי מצויד ואני מסיימת שם את הקניות שלי לעונה שלמה. כשזה קורה בחו"ל (ואני תמיד דואגת מבעוד מועד לטוס לעיר עם Other Stories) אני מסמנת וי בבת אחת על כל הוויש-ליסט שלי. כך מתפנה לי הטיול לדברים שבאמת מעניינים אותי, כמו אכילת קוראסונים וקרם ערמונים וצילומי סלפיז באתרי תיירות מלאי יפנים.

ונסיים בווידוי נוסף. אם וכאשר האנס ומוריץ יחליטו כי אנשי ישראל מוכנים ל-Other Stories & אני אהיה הראשונה שתסתער על מפתן דלתות החנות. נכון, זה לא יהיה חינני במיוחד, אבל אפילו הפחד מהפדיחה לא יגרום לי לפספס את יום החג הזה.

עידית נרקיס כ"ץ מוכנה ל-Target

אין הרבה דברים שאני בטוחה בהם בחיים האלו: פחמימות הן סוכן כפול, אם יש מחיר טוב אז כדאי לקנות שניים ו-Target היא החנות הכי טובה בעולם. ובכן, היא החנות הכי טובה בעולם אם אתם אנשים ממוצעים אופנתית, כמוני. אל תצפו למצוא שם הברקות ביומיום (למרות שיש, בדמות שיתופי פעולה עם מעצבי אופנה כמו זאק פוזן ואייזיק מזרחי), אבל כן לבגדי בייסיק איכותיים ונעליםי חמודות במחיר מצחיק.

תחשבו – המחירים של פריימארק עם האיכות של גאפ; וולמארט, רק עם קצת קלאס וגישה לא נצלנית לעובדים. ולמרות שאפשר למצוא שם בגדים מחרודים של זבל לבן מהמערב התיכון בארצות הברית, אפשר למצוא שם מציאות שגם אחרי שתכבסו להם את הצורה (על עדין, כן?), הן עדיין יהיו ראויות ללבישה. חוץ מזה, בגדים, אוכל, מיליון דברים לבית, ללימודים, מכשירי חשמל, בגדים לכלבים, רובים וצעצועים לילדים במקום אחד? אחרי 67 שנות עצמאות, אני חושבת שאנחנו מוכנים למקום כזה בארץ.

עמרי קירון מתרגש מ-All Saints

בזמן שאתם חיים את חייכם כאילו הכל כרגיל, הסנדלים החדשים שלי מאול סיינטס בדרך אליי. וכשאני אומר "בדרך אליי" אני מתכוון לכך שהזמנתי אותם לכתובת של חברה בניו יורק, ואז ביקשתי מחבר נוסף שמגיע לארץ שיאסוף אותם, ואם ירצה השם ופקידי המכס, תוך חודש וקצת הם אצלי על הרגליים, רק כדי שאוכל לגלות שהזמנתי מידה לא נכונה.

זו כרגע מערכת היחסים שלי עם אול סיינטס: הם ממשיכים לשגר לאנושות פריטים מגניבים בצבעוניות מונוכרומטית ואפיל אופנועני ואני מתאכזב כל פעם מחדש לגלות שבעולמם הסופר קולי, ישראל היא בכלל לא יעד לגיטימי למשלוחים.

אבל זה לא מפריע לי לרייר. מאז שנתקלת לראשונה במותג, ברחוב לונדוני קטן, מכונות התפירה האיקוניות בחלון הראווה שלו לא עוזבות אותי. אז נכון, מדי עונה תמצאו כאן את אותם הטריקים, לרוב מועתקים אחד לאחד מריק אוואנס, אבל פריטי הבייסיק האיכותיים של החברה עדיין גורמים לי להתרגשות, מעילי העור מעניקים לי השראה וקו האקססוריז גורם לי לרצות להגר לארצות החורף. בינתיים, הגיע חיוב האשראי של ההזמנה האחרונה שביצעתי. אולי בכל זאת עדיף שנשמור על יחסים בלונג דיסטנס.

דפני ליסבונה מדייקת עם Muji

לפעמים החיים משכיחים ממך שאת יפנית. הטילים כל קיץ, ביקור במשרד הרישוי, האגן הלבנטיני שלי – אנחנו כבר לא בשיבּויה יותר. ואז את נתקלת בקלסר של מוג'י בשקיפות חלבית; או בסרגל מתכת חד; או במרקר כחול דקיק. אוסף כלי כתיבה שלתוכם מקופלת מורשת לאומית – הפרעה טורדנית כפייתית.

מדינה שבה כולם שוטפים ידיים בכל רגע נתון, החצאיות קצרצרות, הדגים נאים והסטייל סטרילי. עכשיו, קחו את כל זה, ארזו את החשיבה הזֶנית והדיוק המושלם לתוך עטים, מחבתות, מפיות, קרדיגנים ומגפוני בית. הכל תמיד מתאים להכל, לעולם לא תיראי שוב כמו ערימת מעילים. את הרי בכלל יפנית.

צליל הופמן רוצה להגיע עם קו 5 ל-Weekday

לא הרבה יודעים שברגע שנפלטים אל תחנת פרידריך שטראסה מה-S Bahn בברלין לא מחכה רק שביל ארוך עמוס במותגים מיושנים ויקרים, אלא גם חלקת גן עדן קטנה להיפסטרים מוכחשים ולא מוכחשים (אבל לא רק, אפילו אימא שלי רוכשת שם דרך קבע), שהיא חנות הדגל של המותג השוודי Weekday, שגם הוא מסתבר, חלק מרשת H&M.

אם היינו צריכים לחכות 67 שנה כדי להשלים עם השיבה לגרמניה, וויקדיי לגמרי שווה את זה. שתי קומות של אפלוליות אירופאית סולידית שעוזרות להדחיק את העובדה שאנחנו בכלל מהמזרח התיכון. ברקע – מוזיקה אלקטרונית פריכה שמתנשאת אפילו על השאזאם, בין לבין – מוכרים שמתעקשים שתתעלמו מקיומם או להיפך, ובאמצע – אוצר.

אם אלו הפריטים שנבחרו בקפידה של המותג "צ'יפ מאנדיי", בגדי המעצבים המתחלפים או התוצרת (והאהובה עלי במיוחד) של המותג עצמו, קשה להרים פריט בוויקדיי שהוא לא מדויק. כבר הבנתם שמדובר בסגנון ספציפי – נינוח אך מוקפד, דארקי במידה, מציג גזרות מעניינות ומעל הכול – ממש לא יקר ואף שורד את מכונת הכביסה האלימה שלי כבר כמה עונות ברצף.

אבל לפני שנבהלתם, כל מי שחש חיבה אפילו קלה לסטייל יכול למצוא את עצמו שם. קצת אינפו יעיל – למותג סניף נוסף וקטן יותר ב-Weimeister strasse  וחנויות נוספות בדנמרק, יפן ולמי אכפת, אין לנו באמת כסף לנסוע לשם. למה אנחנו צריכים את זה? כי זה כל מה שאנחנו רוצים להיות, ואנחנו אשכרה נוכל לממן את זה בתל אביב.

יעל קישיק אולד סקול ב-Banana Republic

אני יודעת שיש מותגים הרבה יותר שווים מבננה ריפבליק, וכן, זה קצת מיושן לאהוב אותם, אבל אין ביקור בחו"ל שאני לא מוצאת בחנויות שלהם איזה פריט, או שניים או שלושה, שיתווספו למלתחה שלי וגם ישדרגו אותה.

מה שהכי כיף בבננה ריפבליק הוא שלא משנה מתי אני מגיעה לחנות שלהם ולא משנה באיזו מדינה, תמיד יש שם סייל חד פעמי של יותר מחמישים אחוזי הנחה. צירוף מקרים? כנראה שלא. אבל זה עובד עליי וגורם לי לקנות שם עוד. אז אחרי שגאפ הגיעו לכאן, אין ספק שהגיע הזמן שגם הרשת היותר מכובדת של הקבוצה תגיע לארץ כדי שנוכל לקנות כאן בגדי בייסיק איכותיים באמת במחירים ממש סבירים. אבל תבטיחו שתשמרו את חמישים אחוז ההנחה, כן?

קליה מור קונה על המשקל ב-Primark

יש משהו משמח בחנויות שקיימות רק בחו"ל. הן גורמות לך להרגיש במקום זר ואחר, יוקרתי יותר, אופנתי יותר, מסתורי. הן מאפשרות לך לחזור עם פריטים שלאף אחד אחר אין, לפלוט בקול שקט, "זה לא מכאן", כששואלים. אבל אין שום דבר משמח בזה שפריימרק קיימת רק בחו"ל.

אם הרשת הזולה (אלוהים, היא כל כך זולה!) הייתה מגיעה לכאן, לא היינו צריכים לבזבז את זמננו היקר בלונדון או בברצלונה על המתנה בתור למדידה בין המוני האדם או בהשתרכות אטית ומרגיזה עד הקופה. לא היינו צריכים לבזבז את המקום היקר במזוודה שלנו על תחתונים, גרבונים, גרביים ונעלי בית בצורת קופיקו. לא היינו צריכים לבזבז מטבע זר על קניות של שוק הכרמל. הבו לנו את הרמי לוי של הבגדים, כדי שלפחות באירופה נוכל להרגיש אירופה.