אוברול מודפס של ז'ראר דארל במתנה

 מי הפדחן שילך בדבר הזה XDDDD

 זה קצת שונה ולא מדובר פה באיזה טרנד אבל בכל זאת..
שהייתי קטנה סבתא שלי שגידלה אותי הייתה סורגת לנו סריגים ואפודות.הסריגים
שמורים אצלי עד היום(אני כבר בת 29)מרוב שאני אוהבת את האפודות האלו וקשה לי להיפרד מהם בחורף אני מלבישה אותן לבן שלי(בן השנתיים).קצת מצחיק, הוא לא יוצא איתם מהבית אבל כל מי שרואה את האפודות ושומע שהיו שלי מתלהב.
וחוץ מזה עושה קצת טוב לסבתא אז למה לא?
נטלי

כשהייתי בת 8 יום לפני היומולדת של סבא,
ביקשתי מאמא שלי לתת לי כסף כדי לקנות לסבא מתנה,
הרגשתי נורא בוגרת כי זו הייתה הפעם הראשונה שכל האחריות הייתה על כתפיי.
הלכתי לחנות הכלבו בפינת הרחוב לבד (!!)
עמדתי בחנות הכלבו מבולבלת לגמרי וניסיתי למצוא אסטרטגייה טובה שתעזור לי בבחירה,
ואז החלטתי שמה שימצא חן בעיניי,זה גם מה שסבא צריך לאהוב!
האסטרטגייה כמובן עבדה לטובתי, מתרגשת מהאחריות ההחלטה התקבלה פה אחד!
"השמלה עם הנקודות האדומות בבקשה" אמרתי למוכרת, אחרי כמה רגעים השמלה הנחשקת בתוך השקית הגדולה הייתה בידי!
בדילוגים עם דפיקות לב מטורפות מההתרגשות שהבחירה הייתה נכונה רצתי הביתה והראתי לאמא את המתנה הכי טובה בעולם!
אז לא שמתי לב שאמא שלי כנראה רצתה להתפקע מצחוק אבל היא שיבחה אותי על הבחירה המוצלחת. ההפתעה הגדולה בשבילי הייתה שאיזה מזל שיש לי כזה סבא מקסים שנתן לי לשמור את המתנה שלו!

 לפני כעשור. כשהמצב הכלכלי היה בכי רע ובארון יושבת לה חולצה עם שרוול ארוך בחורף תמיד נהנתי ללבוש את החולצה. ובקיץ מה אני עושה. לקחתי מספריים וגזרתי את השרוולים. והרי לי גופייה.
לאחר תקופה הגופיה נהרסה. לקחתי מספריים וגזרתי לי מטפחת לימי החורף.
לאחר שימוש רב במטפחת גם זה לא נשאר ונשארתי עם הזיכרון. אך ללא החולצה.

 את השמלה השחורה הראשונה שני רכשה לי אמי כשהייתי בת 12. לרגל בת המצווה הוחלט כי לרגל המאורע המרגש אנוכי צריכה לקבל את השמלה השחורה הראשונה. מדובר בשמלה כעורה שלא מחמיאה לאף אישה באשר היא,אבל בזמנו היא נראתה לי כפסגת השלמות הקיימת. היא עד היום שמורה לי במקום של כבוד בארון (העמוס לעייפה שלי) ובכל פעם שאני קונה שמלה שחורה חדשה, לא משנה מאיזה מותג – אני נזכרת כי קלאסיקה נשארת קלאסיקה ועל אף שמדובר בשמלה שחורה לא מחמיאה בעליל היא השמלה הראשונה שבזכותה הרגשתי אישה.

 חשבתי להמציא סיפור על בגד נוסטלגי , חשבתי להמציא סיפור על שמלת כלה שעוברת בירושה והגיעה עם סבתא גניה שלי מפולין ועברה אצל אמא שלי ואחרי שהתיתנתי איתה אני שומרת אותה לביתי הקטנה שרק נולדה, אבל במקום זה אני אכתוב שייש ליכלכך הרבה פריטים שאני לעולם לא אזרוק , ואני מאוד מאוד מאוד הייתי רוצה את האוברול הזה :)

חליפת פרנזים מזמש חום –
התקרית היתה כזאת : וסט זמש חום עם פרנזים ולו התאימו באופן מדהים חצאית פרנזים מזמש בצבע חום , כמובן שמתחת לווסט היתה חולצה ורודה ….
מופע שנות ה 70 לגמרי – היום אני מבינה שהפדיחה של אז זה האוט קוטור של יום …
 

 סבתא שלי הייתה אצילית וגבוהה (התנשאה לגובה של 1.70). היא הייתה תימניה יפייפיה שלבשה שמלות קלאסיות ומתחתן מכנסיים מסורתיות. היא הייתה מכסה את ראשה במטפחת צבעונית והיו לה המון.. כשהיו רק נשים או בני משפחה קרובה מסביב היא הניחה למטפחת ליפול באלגנטיות על כתפיה, ואנחנו הנכדות היינו חושבות שזה הדבר הכי יפה בעולם. לפני כמה שנים סבתא שלי נפטרה והשאירה אחריה המון בגדים וגם.. מטפחות. אני לקחתי מטפחת אחת מאד צבעונית (שסבתא קיבלה מצרפת) שמלווה אותי המון שנים.. קשורה על הצוואר, מלופפת בגינס או בחצאית כחגורה, קשורה על הראש במליון שיטות וגם סתם מונחת על הכתפיים.. אז אני מרגישה הכי מיוחדת!

לפני שנתיים קניתי אוברול שחור שלא העזתי ללבוש עד עכשיו , כולם אמרו לי שעשיתי טעות שקניתי אותו אבל היום כולם מבינים שטעיתי ואני יכולה ללבוש אותו בלי להתבייש שוא "לא באופנה" 

בתור ילדה קטנה שמאוד אוהבת נעלי עקב, ושמלות של אמא
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה שלמה של אמא שתמיד אהבתי, שמלה שחורה, צמודה, עם ריקמה בסוף השמלה בצבע קרם, והכתפיות משום מה בצע אדום..אבל עד היום אני מידי פעם מודדת אותה, היא דהויה נורא… אני פשוט לא מצליחה לזרוק אותה.
מידי פעם, כמה שעות בבית, להיזכר בתקופות שהייתי עושה לאמא את הבלאגן הארון בגדים, ובארון נעליים, והכל בשביל אותה השמלה.
היא תשאר אצלי בארון כנראה עוד הרבה שנים :)

 לפני 15 שנה כשהיתגרשתי . החלטתי שאני קונה לעצמי שמלת מיני בצבע חרדל מקורדרוי. ( האקס שלי לא הסכים שאני ילבש מיני ) למרות שהיו לי את כל הנתונים לכך הייתי בגיל 27 כך שתמיד רציתי להיות כמו כולם. מאותו יום לבשתי את השמלה הזאת כל יום. אחרי תקופה קראתי לה חורשי.
גידלתי את בנותיי ושמנתי השמלה לא עלתה עלי החלטתי שאני יישמור אותה והיא תהיה ההשראה לעשות דיאטה. חלפו שנים והשמלה נשארה בארון.עשיתי דיאטה וחזרתי לעצמי. כשמדדתי את השמלה ברקו עיני חזרתי אחורה כמו סרט נע. זה היה מדהים. בנותיי ואני עושות בה שימוש היום .
מדהים מה כח רצון ייכול לעשות.

לכל אחד יש באלבום התמונות לפחות תמונה אחת שלו לובש את הבגד הענק של אמא או אבא. רק אצלי הפריט עדיין בארון.. פריט הלבוש הכי נוסטלגי שלי- ועם זאת הכי לביש אצלי בארון- זה הטי-שרט של אבא שלי.. על המקרר תלויה התמונה מגיל 4- בדשא- כשאני לובשת את חולצת הפסים הע-נ-ק-י-ת של אבא וכובע קש על הראש. אז הכובע אמנם התחלף באחר, אבל הטי-שרט נשארה כמו שהיא (אני מכבסת אותה רק ביד), אותה אני לובשת תחובה בתוך חצאית ארוכה, או אפילו סתם כפיג'מה, ועדיין יש לה ריח "ישן נושן"…

 לפני 13 שנים לכבוד בר המצווה של אחי הקטן, קניתי שמלה מתחרה לבנה עם ביטנה, השמלה היא עם גב חשוף וצמודה לכל האורך , אחרי 13 שנים ללא שימוש היא "התגלתה" בנבכי הארון ומיד הפכה לגופיה עם גב חשוף מיוחדת במינה שקוצרת המוווון מחמאות.

שאמי הייתה צעירה היא הייתה שוערת בנבחת ישראל בכדור יד,
בזמנו הבנות היו משחקות עם מכנס דפוק אותי קצר קצר ממש כמו
תחתון אני לא מבינה למה אבל אמא שלי אומרת שזה היה "נוח" ,האמת שבתמונות שלה מהתקופה שהיא שיחקה היא מצולמת בבגדי ספורט של אדידס הכי יפים שיש
אך לצערי היא לא שמרה אף בגד חוץ ממכנס אחד צהוב עם פסים כחולים בצד הוא אומנם מאוד קצר אבל הוא מהמם ולצאת איתו מהבית אי אפשר, אך אני נוהגת לישון איתו או סתם להסתובב איתו בבית ואני קצת מרגישה כאילו אני נמצאת איתה שם על מגרש הכדור יד בתקופה שהיא שיחקה…

 היי
לפני כעשר שנים קבלתי אוברול חדש במתנה.
הייתי נערה ללא אמצעים,ובשבילי לקבל אוברול חדש היה כמו לזכות בפיס.
שמרתי אותו בארון כחודש ימים עד שהעזתי ללבוש אותו (כדי שלא יהרס )
בוקר אחד החלטתי ללבוש את האוברול החדש לבית הספר.
לבשתי אותו וכל הדרך לבית הספר הרגשתי כמו מלכה,שנים שלא לבשתי משהו חדש.
חברה שישבה לידי על הספסל בבית הספר לא יכלה כנראה לסבול את הלבוש החדש שלי,ושפכה על האוברול דיו.כמובן שאי אפשר היה להסיר את הכתם,וכך נגוז לו חלום האוברול.אשמח לקבל שוב פעם במתנה אוברול והפעם מבטיחה אשמור עליו חזק.

 הפריט שהכי משמש אותי מתוך הקולקציה המעניינת שבארוני הינו סטרפלס קטן ושחור שצמוד לגוף, מחטב, סקסי ומתאים לכל אירוע.
הקטע המצחיק הוא שהוא אצלי בארון מגיל 14, שקניתי אותו בזארה, נראה לי שהוא הפריט הראשון שקניתי בזארה… היום אני בת 22 והוא עדיין משמש אותי כמו ב- 8 השנים שהוא אצלי. הוא עלה לי בסך הכל 40 שקלים והוא הכי שימושי שיש. הוא מתאים לשעות היום, למסיבה בערב, לאירוע, הוא פשוט מתאים עם כל דבר ולכל דבר, הוא נראה חדש בדיוק כמו ביום שקניתי אותו והוא כנראה הולך להישאר אצלי בארון עוד שנים רבות…
ממליצה לכולן על סטרפלס שחור צמוד בארון!!!

גיל 14, עוד אחת מההברזות שלי מבית הספר כדי לנסוע לתל אביב ולתפוס קצת שינקין בעיר הגדולה. 25 ש"ח בכיס והורים שלא היה אפשר לשנורר מהם כסף לארטיק אז בוודאי שלא לאיזה בגד אופנתי. כ"כ רציתי להגיע לתיכון ה"מתנשא" שלמדתי בו עם איזה בגד מגניב שלא הועבר אליי בתרומה מהמשפחה. באותה נסיעה לשינקין מצאתי באחת החנויות הצדדיות ללא שם עליונית מחוררת מיד שנייה שנראתה לי מספיק ארטיסטית כדי שאגיע איתה לבי"הס ואראה כמו כולם. חרשתי עליה אולי עד התיכון, והיא שוכבת אצלי בארון עד היום בתוך שקית ניילון שמורה ומזכירה לי תמיד בעיתות משבר שאם אני רק ארצה אני אוכל לכבוש את העולם (שינקין :)) לבדי, ולא משנה מהיכן הגעתי.

 הי, היום אני מידה 46 בבגדים ויש לי בארון או ליתר דיוק על המתלה מאחורי הדלת חולצה מדהימה שאני מ-א-ו-ד אוהבת בגון תכלת עם כמה פרחים ורודים בשרוול במידה .38 אני עכשיו בתהליך דיאטה כשהמטרה שלי ללבוש את החולצה האהובה הזאת…דווקא משהו שיש לי אומץ לצאת איתו מהבית אך אין לי אפשרות……

 שבוע אחרי השחרור נחתתי בדרום אמריקה, המוצ'ילה אבדה איפשהו בדרך ולי זוג תחתונים וגופיה ללילה שאמא שלי הכריחה אותי לדחוף בתיק הקטן רגע לפני שיצאנו לשדה.. לקחתי חדר באכסניה שחברים המליצו עוד מהארץ והתארגנתי לצאת לקניות כשהבחנתי בג'ינס שהיה מונח על השידה המתנדנדת בפינה. מדדתי. בול. הג'ינס הפך יומן מסע, יום כן יום כן יום לא. שפשוף מאחור/תמונה מהסקי חול בפרו, כתמים של חרדל כשניסו לכייס אותי בבוליביה 'טיול מהנה' בספרדית מעל ברך ימין שרשם אלחנדרו שישב לידי באוטובוס בדרך מפטגוניה וקרע ראשון כשהתעקשתי לסגור אחרי השייקים בברזיל.. שמונה חודשים ורגע לפני שיצאתי לשדה השארתי את הג'ינס מקופל על איזה שידה מתנדנדת עם הקדשה למוצ'ילרית הבאה. פחות או יותר. אבל אם בא לכם לפנק אותי באוברול אני מבטיחה להעביר אותו הלאה בליווי סיפור טוב לפני שיישכח בארון..

 אז ככה..אני ממש מתביישת לספר את זה..אבל בשביל האוברל ההורס הזה אני מוכנה לחשוף תקופה די חשוכה בחיי…לפני 15 שנה היה אומן מקסים בשם אביב גפן!! באותה תקופה אני וחברותי ה"פריקיות" היינו יושבות מתחת לבית שלו וצועקות לו ללא הפסקה "אביב תעשה לי ילד!!" אז ילד הוא לא עשה לי עד עכשיו (וטוב שכך) אבל זיכרון מתוק של חולצה גזורה שחורה עם הדפס של אביב גפן מאופר זה עדיין יש לי..מאוד מקווה שהפדיחה הזו תעזור לי לשקם את התדמית הישנה שלי של ה"פריקית" בעזרת אוברול הורס ואם לא,אז אשמח שתארגנו לי שרשרת "פיס"-כי אם כבר חולצה גזורה של אביב גפן אז עד הסוף!!!

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי עם אימא לקנות שמלה. זה היה יום שלישי, יום כזה שהחנויות בו נסגרות מוקדם, הלחץ ברחוב מורגש ונושף בעורף הנשים הממהרות. בעוד שלושה ימים אחי חוגג בר מצווה, אני בת שש והולכת לקראת השופינג הראשון בחיי.
אימא לא הייתה צריכה לשאול, הכרזתי מבעוד מועד-אני רוצה שמלה צהובה. לא אדומה, לא ירוקה- צהובה. אין מקום לפשרות.
ירדנו לעיר ויש לנו משימה. אני זוכרת את אימא ואותי צועדות במדרחוב העירוני, עוברות בין החנויות, הרבה שמלות, להרבה ילדות, אבל לא בשבילי, לא צהובה. הערב מתחיל לרדת ואימא יודעת שלא נותר הרבה זמן, בקרוב נסגרות החנויות. אימא אוחזת בידי ואנחנו מתחיל להאיץ, צריך להספיק חנויות נוספות. אימא הופכת למעט עצבנית. אני לא אוהבת את התחושה. יש לנו רבע שעה ואני, תוך ההליכה המהירה מסננת "אמא, נספיק?", אנחנו נכנסות לחנות האחרונה, בחוץ חשוך והמוכר חסר סבלנות, הוא רוצה כבר לסגור ולא אכפת לו שאני צריכה להיות חגיגית ממש עוד שלושה ימים. אימא מנהלת איתו דיון קצר ובינתיים אני רצה לעבר הקולבים, מחפשת בעיניים, נוגעת בבדים, ואז אמא מצטרפת, לזרז את העניינים, מזיזה בגד אחרי בגד עד שמולי היא תלויה, השמלה שלי. זה לא הצהוב שרציתי, זה אולי יפה יותר, יש לה סרט לקשירה בגב ומלמלה דקה בקצוות. אימא מכניסה אותי למדידה זריזה שמאשרת- זו השמלה בשבילי.
ידעתי שנספיק.

 בזמן גיל ההתבגרות בארצות הברית אז הייתי בת 14 צו האופנה היה סווט- שירט אובר סייז….חברות כמו champion היתה להיט! יום אחד קיבלנו משלוח של כל מיני פרטי לבוש מחברה של בגדים שעבדנו איתם(עסק משפחתי). אני התאהבתי בסווט-שירט בצבע תכלת שלוש מידות יותר גדול מהמידה שלי, זאת הייתה החולצה הכי נעימה בעולם הבד מבפנים היה רך כל כך. לבשתי אותה כל הזמן בלילה ובבית. כשעלינו לארץ אמא שלי עשתה סדר וזרקה את הסווט-שירט, אני הייתי בדיכאון יומיים היא אפילו לא סיפרה לי, פשוט יום אחד חיפשתי חיפשתי ולא מצאתי.עד היום אני לא שוכחת לה את זה(אני בת 34):). ומתגעגעת לאופנה הנוחה הנעימה של גיל ההתבגרות בארהב ללא בגדים צמודים ונעלי עקב:)) .

 לצערי הרב לנשף שלי החלטתי כרגיל להיות מיוחדת, רק שהפעם זם לא צלח.
לבשתי שמלה כתומה סטרפלס מזעזעת!! חצי התחתון של השמלה היה מבד טפטה והחצי העליון היה כיווצים מבד דמוי שיפון באותו גוון כתום!
כמובן שבנוסף לכל זה היה לי יום שיער רע אז החלטתי לאסוף אותו לגולגול מזעזע עם סקראנצ'י כתומה!!!!!
ואני בכלל לא מתה על הצבע הזה, הוא לא מתאים לי לעור ולא יפה באף אחד מהבדים המדוברים… התמונות מאותו ערב… גנוזות

 ליום הולדתי הראשון נתנה לי סבתא מטפחת שיפון אדומה עם פסים לבנים, וכשהייתי תינוקת נקשרה המטפחת על ראשי. מאז עברו הרבה שנים במהלכן עלינו ארצה ועברנו לא מעט דירות ועם הזמן כל הפריטים הישנים החלו להיעלם להם, בניהם גם המטפחת האדומה שלא ראיתי שנים. סבתא עזבה את הארץ לפני מספר שנים והשאירה לי ארגז עם מזכרות ורק לאחרונה החלטתי לפתוח אותו. בארגז מצאתי בדים ובגדים של סבתא שהייתה תופרת הכל בעצמה ואת המטפחת האדומה. מאז המטפחת תמיד איתי – או קשורה על התיק, או על הצוואר או כסרט על הראש. זהו פריט נוסטלגי שאני לא ארצה להיפרד ממנו לעולם.

 אני זוכרת את הקנייה הזו כמו היום. הייתי בת 15, (עברו מאז למעלה מ-20 שנה…) ואיזה יום הלכתי להסתובב בשכונת ילדותי בכרמל בחיפה ונעצרתי ליד בוטיק קטן של דברי יוקרה. דמיינו לעצמכם, בעידן שבו רשתות אופנה כלל לא היו קיימות, נערה צעירה פוסעת לתוככי היכל אופנה , שכל המוכרות הן נשים מבוגרות , והכל בגלל שלא יכולתי לעמוד בפיתוי של עליונית בצבע ורוד בייבי שעמדה על הבובה בחלון הראווה. העליונית היתה מלאה בוולנים בכמה שכבות, צווארון סיני קצרה יותר מקדימה ארוכה יותר מאחורה. הסתכלתי עליה כמהופנטת. היא עלתה 200 ש"ח. תחשבו, במונחים של אז – זה היה המון המון כסף.
אך ממתי כסף יעמוד ביני לבין רצונותיי? הוצאתי את כל דמי הכיס שצברתי וביקשתי עוד השלמה מההורים. זו הייתה הצהרת האופנה הראשונה שלי והיא ליוותה אותי שנים רבות בארון. לצערי, עד היום , אין ממש מה שמפריד ביני לבין חלומות האופנה שלי- עדות לכך נמצאת בחשבון הבנק שלי ….(-:

איני זוכרת איך קיבלתי את השמלה הנפאה אולי מבת דודה גדולה ואולי דווקא אמא קנתה לי אותה… מה שאני כן יודעת זה כמה אהבתי את אותה שמלה!
שמלה בצבע ורוד כהה עם נקודות לבנות ומחשוף גב קטנטן שהולם ילדות בנות שלוש…
מגיל שלוש כך סיפרו לי הייתי משחקת איתה בבית ולובשת אותה לכל מקום!
גם כאשר עברו השנים והגעתי לגיל שאותו אני כבר זוכרת הייתי נוהגת ללבוש אותה בבית ולשחק איתה כי היא הייתה קטנה מידי ללבישה מחוץ לבית… השמלה נשארה איתי גם אחרי שכבר לא יכולתי להשתחל אליה…
ואז הגיע יום אחד שבו אמא עשתה סדר בארון לפסח …
השמלה שוב יצאה מהארון אבל הפעם לא חזרה אליו כבכל פעם… אחרי ויכוח קטנטן עם אימי שתינו החלטנו להעביר את השמלה המדהימה הזאת לבת דודתי הקטנה שהייתה אז תינוקת קטנטנה בתקווה שעם השנים תוכל גם היא ללבוש את השמלה…
כיום כשאני הולכת לבקר את דודי אותם דודים שלביתם נתתי את שילמתי האהובה אני זוכה לראות את בת דודתי משחקת ונהנית עם אותה שמלה כפי שאני בעצמי נהניתי איתה…

 הפריט הישן שלי היא חולצת טי שירט פשוטה שחורה שאחי (היום בן 25) קיבל במתנה לבר מיצווה שלו כחולצה כיתתית שרשומים עליה כול בני השכבה שלו. אני גדולה מאחי בשלוש שנים ו"שאלתי" אותה ממנו בזמנו אך היא עד היום מלווה אותי , היא משמשת בתפקיד פיג'מה והיא נוחה עם בד דק ונעים למרות שברובה כבר יש חורים…
אני לא מעיזה לצאת איתה מחוץ לבית או ללבוש אותה כאשר יש אורחים אך כשאני לבד, אני לובשת אותה. אחי ואמא שלי כבר מתים שאני אזרוק את הדבר הבלוי הזה (וחשבתי על זה בעצמי כמה פעמים..), אבל כנראה שעד שהיא תתפורר לגמרי אני עדיין אחזיק בה…

 למעבר מכיתה ה' לכיתה ו' ההורים לקחו אותי לקניות כדי שאוכל להיות אופנתית עם המעבר לשכה של ו-ט (פעם בתי הספר היו ללא חט"ב).
בקניות אמא רכשה לי אובורל ג'ינס…אבל לא סתם אוברול לא ההההה-אוברול.
משקלו היה בערך 10 ק"ג מרב שבד הג'ינס היה כבד. הוא היה ארוך ועם שני סגירות שלייקס כאלו מביכות בחזרה ששיטחו אותו לחלוטין…(בגיל הזה אנו נתלות בכל צימוק שיש שם)…אז למה לשטח אותו…הוא הסתיר קימורים נשיים (שרק בדיעבד הפכו להיות חשובים…והכי הכי חמור שאני ואחי (הגדול ממני בשנה נאלצנו לחלוק אותו ….. חחחח לא אשכח שכולם צחקו עלי שאני לובשת את האוברול של אחי…(בת'כלס הוא שלי…) אבל מי יכול להתווכח עם בני 12…בקיצור מאז ועד היום אני לא לובשת שום אוברול….אולי האוברול הזה יעשה תיקון…למרות שאני לא מאמינה…

 חשבתי לכתוב על הג'ינס הישן שלבשתי כל התיכון ושנאלצתי לזנוח בצער כשהגיע תאריך הגיוס וכמו כולן, הקילוגרמים העודפים מנעו ממני ללבוש את הדברים שכה החמיאו לי כאשר למדתי בתיכון.
חשבתי גם להזכיר בנוסטלגיה את חולצת הפלאנל הכחולה והמתרפקת שהייתה שייכת לאימי ועדיין אני אוהבת להתכרבל בתוכה בלילות חורף קרים.
אבל אז נזכרתי בפריט הלבוש היחיד שלבשתי פעם אחת בלבד, ושלא אלבש שוב לעולם.
כאשר סיימתי את התואר, קיבל כל אחד מהבוגרים גלימה שחורה לעטות על עצמו בטקס הסיום. הייתי כל כך גאה לעמוד שם על הבמה, לקבל את התעודה לקול מחיאות הכפיים, ודמעות התרגשות הציפו את עיניי כאשר הבנתי שזהו, סיימתי את מה שעמלתי עליו כל כך קשה, וזהו היום האחרון לחיי הסטודנטיאליים הישנים והטובים, ועכשיו אני מתחילה דרך חדשה בעולם האמיתי, לאחר שנים של השקעה.

עד היום, כשאני מבקרת בבית הוריי, אני פותחת את הארון, והנה היא שם, תלויה במלוא הדרה, גלימה שחורה שאוצרת בתוכה זכרונות של שנים ארוכות של לימודים, הצלחות, כשלונות, חברויות נושנות ודמעה אחת קטנה של התרגשות.

איך אפשר לשכוח,חנות העודפים של פרטיי לבוש,מגוון דוגמאות,כמו,מכנסיים רחבים,חולצות עם הדפססים,בערך כמו היום,חגיגה של צבעים וכל זה בתחנה המרכזית הישנה בת"א חנות שכל מה שקנית היה במחיר 30 שקלים כמעט הכל,יש לי משם ווסט בצבע שחור מבריק כמו שהולך היום פשוט חבל"ז אין מצב להוציא מהארון ואפילו לובשת מדיי פעמים בעונת החורף כמובן,לעומת זאת יש לי בארון מכנס פדלפון בשחור שומרת אצלי בארון אבל לא אלבש לא בשנים הקרובות סתם למזכרת נצח

 אין לי סיפור סוחט דמעות (אני לא טובה בהמצאת סיפורים קורעי לב…)
ולכן רק אומר את מה שהרגשתי כשראיתי את הפריט המושלם הזה:
WOW!!! AMAZING – I MUST HAVE IT!!!!!!!!!!!!!!
לא תמיד צריך סיפור כשמדובר באופנה! הכל בהרגשה, אהבה ממבט ראשון, קראש מיידית!!

 אם מדברים על ביגוד שלא הייתי מעיזה ללבוש כיום אז עולה לי התמנה הבאה:
כשהייתי בת 5 אמי קנתה לי חליפה, חולצה מכופתרת עם שרוולים נפוחים וחצאית בלון שניהם בצבע תואם של וורוד בייבי. בואו לא נשכח את האקססורייס המשלמים: נעלי לכה שחורות וקשתית מבד ורוד תואמת לבגד, אתם כבר מתארים את התמונה…
זהו מעשה שבל יחזור על עצמו, ממש טראומה ובעיקר כעס עצום על אמי בכל פעם שאני מסתכלת בתמונה וחושבת…"מה לעזאזאל היא חשבה לעצמה שהיא הלבישה אותי כך…"
אל תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם חולצות שיש להן שרוולים נפוחים וחצאיות בלון, אך לא לשלב אותם באותה הופעה ובטוח שלא בצבע תואם…
שבת שלום :-)

 אני נוסעת לחופשה בקורסיקה וכל מה שחסר במזבדה שלי הוא אוברול מהמם כמו זה שבתמונה.אין לי ספק שהוא יתאים לי אחרי שסוף סוף הורדתי את המשקל אחרי הלידה של הבן המהממם שלי – הוא כבר בן שנתיים ורק אכשיו אני מרגישה שהגוף שלי חזר לעצמו. בקיצור, אשמח מאוד לאוברול בגרדרובה (אני מודה שזה פריט שאין לי. אני אשמח להשוויץ בו עם כל הנשים המהממות שיש שם …
תודה לכם :-)

 גדלתי כילדה דתייה בבית דתי (עד גיל 24)
כשהייתי בתיכון, היה אופנתי מין אוברול חצאית ג'ינס כזה…
הייתי אוהבת ללכת איתו, לפתוח את הכתפיות ולתת לחלק העליון ליפול למטה…
היה בזה משהו משחרר…
היום יש לי 4 אוברוליי מכנס שאני מתה עליהם… זיכרון ילדות :)
(זה גם מאוד מחמיא לגזרה שלי)

 כילדה שגדלה לזוג הורים ליברלים מאוד בת"א של שנות ה – 80 התקשיתי כנראה למצוא דרך למרוד בהורי …הטרנד באותו חופש היה חולצות ספגטי דקיקות וצבעוניים שלא השאירו הרבה מקום לדמיון…חולצה אדומה כתפיות כחולות מוצלבות וגב חשוף ושזוף שכמובן נלבשה ללא שום חוצץ נוסף בינה לבין הגוף…היא שהצליחה להעביר את הורי מדעתם…החולצה הזו ליוותה אותי במשך כל שנותי בעיקר משום שהיא היתה סוג של סמל נעורים ממשום שזה היה הקיץ האחרון שלי עם אימי שנפטרה..

 הוריי התחתנו בתחילת הסבנטיז, ומגיל מאוד צעיר נהגתי לבהות בשמלה המדליקה של אמי, בשרוולים המתרחבים,בחרוזים שנרקמו בחזית השמלה, ובגזרה המיוחדת. בגיל 16 החלטתי ללבוש אותה למסיבת פורים, והייתי כ"כ מאושרת.
היא היתה מדהימה גם אחרי 20 שנים. במהלך המסיבה נשפך עליי משקה כלשהו, ומיותר לציין כמה התבאסתי… לאחר כל הנסיונות להוריד את הכתם שלא לגמרי צלחו ומיליון התנצלויות לאמי, (שקיבלה את הבשורה ברוח טובה יחסית), השמלה תלויה לי בארון עד היום, עם טעם מר-מתוק שנשאר לי ממנה.

 טוב, אז בעיקרון מדובר בשמלה שחורה קטנה ולכאורה היא לא ממש מיוחדת אבל היא מאוד משמעותית עבורי. אני באה מבית מסורתי דתי ובאיזשהו שלב בשנות ההתבגרות שלי, לאט לאט, מצאתי את הדרך שלי והיא לא היתה הדרך של הדת. אפשר להגיד שחזרתי בשאלה אבל עדיין לא היה לי אומץ להשיל את העטיפה הזו של הבגדים הצנועים. בגיל 18 הכרתי את מי שהיה החבר הראשון שלי.. קצת מאוחר :-)… ואז התחלתי קצת יותר להעיז ולגוון בלבוש. בכל אופן, כשהיינו צריכים להגיע לאירוע משותף של חברים רכשתי את השמלה השחורה הזו. היא לא עלתה הרבה אבל כשלבשתי אותה נדמה כי יצאה ממני מישהי אחרת, יותר אמיצה, סקסית, בטוחה בעצמה. על אף שהיתה שמלת מיני, חשופה מעט בגב, הרגשתי איתה מושלמת ואיתה העזתי להעיף מעלי את השקפות העולם שמעולם לא הרגשתי שהיו חלק ממני. היום אני בשנות ה30 לחיי. באופן כללי, אני אחת כזו שמעבירה בגדים ומחדשת מחליפה כל עונה את המלתחה, אבל את השמלה הזו אני בחיים לא אעביר. היא שמורה אצלי בארון כבר המון שנים ובכל פעם שאני מביטה בה אני מרגישה שהיא היתה חלק מאוד משמעותי עבורי במציאת מי שאני היום.

 מטפחת ראש.
כשהייתי ילדה בת 15 קיבלתי מסבתי ז"ל מטפחת ראש שהביא איתה ממרוקו ,מיותר לציין שבגיל הזה זה נראה לי מוזר לשים את זה עליי.
אך עם השנים למדתי לכבד את סבתי ת.נ.צ.ב.ה ואת הרצון שלה שלא סתם אזרוק את זה בארון,ופתאום לאט לאט מצאתי את עצמי מדליקה נרות עם זה ואפילו השוס הגדול מבחינתי הוא שבערבים קרירים קצת אני קושרת את זה מסביב לצוואר ואין אחד שלא שואל מאיפה זה,ואני אומרת בגאווה וחיוך מאוזן לאוזן מסבתא שלי-ממרוקו.
לסיכום לא לזרוק דברים עם ערך סנטימנטלי כי אין לדעת באיזה שלב בחיים נעריך אותם,סבתא תודה על הכל וסליחה שלא למדתי להעריך דברים כשהיית בחיים

סמרטוטים…ככה אמא שלי היתה קוראת לבגדים שלבשתי בנעורי…
לא אחת גם מצאתי אותה מנגבת את האבק עם חולצה שלי…
הג'נסים הקרועים.. מכנסי העבודה הכחולים המרושלים.. חולצות הטריקו המרופטות.. היום קוראים לזה חוסר טעם בסיסי… אז קראו לזה "פריקית"…
מיותר לציין שלא שמרתי ולו מזכרת קטנה מערמת הסמרטוטים שלבשתי :)

 כשהייתי בת 6 הלכנו עם המשפחה לטיול אצל דודים בצפון. אני ובת דודה שלי בגילי נשארנו בבית של הדודים וההורים הלכו לשופינג בלעדינו!! לא שכחתי את זה מעולם, באותו יום הם קנו לי 2 חולצות ששתיהן עדיין יושבות בארון ואני עדיין לובשת אותם.. זה תמיד מזכיר לי את אותו יום וכמה כעסתי עליהם. היום אני בת 22 ולא מסוגלת להשתחרר, אולי האוברול יעזור לי :)

 בתור ילדה אמא שלי היתה תמיד מלבישה אותי בכול מיני תלבושות מקסימות. אחד הפריטים שהכי זכור לי זה אוברול ורוד עם נקודות שחורות שהיה כול כך חמוד ומקסים. הלוואי והייתי יכולה ללבוש אותו היום. יש לי תמונה של כיתה א ואני הכי בולטת כי אני עם האוברול הורוד שלי. יום אחד שתהייה לי ילדה אני מקווה שיהיה לי חוש סטייל כמו שהיה לאמא שלי והילדה שלי גם תחשוב שהלבשתי אותה בטעם. :)

סמרטוטים !!!  ככה קראה אמא שלי לבגדים שלבשתי בציעורתי..ובינינו..היא צדקה :), לא אחת אף מצאתי אותה מנקה את האבק בבית עם חולצה שלי…

נכון… היום אני קוראת לזה חסרת טעם מינימאלי באופנה…אבל, אז נקראתי "פריקית" "זרוקה"… עם הג'נסים הקרועים, מכנסי העבודה הכחולים, הנופלים.. החולצות המתפוררות והשיער הפרוע…חחחח מסכנה אמא שלי…מיותר לציין שלא שמרתי אף בגד מילדותי…

 כל חיי הייתי טום בוי- התלבשתי כמו בנים, שיחקתי כדורגל עם הבנים והם היו החברים הכי טובים שלי.
ככה עברו להן השנים והגעתי לצבא. אחרי הצבא החלטתי שזהו זה- אני הופכת להיות נשית פעם אחת. זרקתי הכל כולל הכל, את כל הבגדים הזרוקים, הגדולים והגבריים, את נעלי הספורט החלפתי בעקב, התחלתי לטפח את עצמי קומסטית ומה לא. רק דבר אחד השארתי- אווראול ג'ינס. הוא שכב אצלי בארון הרבה שנים בלי שימוש.
לא מזמן החלטתי לנסות אותו שוב והנה הפלא- האוורול חזר לאופנה!

 לפני שנתיים עברתי לגור בקיבוץ, ילדה חולת אופנה שכמוני עם קלאץ' מנומר ונוצות בשיער אובוויאסלי שהייתי שם עוף מוזר. פורים בקיבוץ זה ההי-לייט שלהם, ה-מסיבה, הם עפים על עצמם בפורים, וזה היום היחידי שבו לא הרגשתי שונה כאן מבחינת אאוטפיטים. והנה אני מגיעה לעניין, המקום עם הכי הרבה סטייל בקיבוץ הוא לא, לא הרפת וגם לא חדר האוכל, המקום עם הכי הרבה סטייל הוא מחסן התחפושות שהכניסה אליו היא על אחריותך בלבד, הריח שעולה משם מחייב מסיכה, אבל הפריטים שם נדירים! מה נדירים! באותה שנה נושא המסיבה היה קרקס, ואני מצאתי שם אאוטפיט מושלם שכלל עליונית קסומה משנות החמישים עשויה כולה מפייטים בגוונים של פנינה, כובע שחור מטורף ראוי לקרקס, ושוט ארוך. חתמתי על כל הפריטים והתחייבתי להחזירם לאחר המסיבה. אבל אני, מחויבת קודם כל לעצמי, פשוט לא יכולתי להחזיר לשם את הפייטים, תהרגו אותי, אבל לא יכולתי. יצאתי מזה כשאמרתי שהעליונית נשארה באזור המסיבה ואבוי לא חזרה איתי הביתה… אבל לכם אני מגלה שלא רק שהיא חזרה היא גם עברה תיקון מדוקדק אצל תופרת מומחית ומקומה הנוצץ בארון מחייך אליי למרחקים. שנות החמישים, וטרנד של פייטים שהיום משום-מה אנשים מסתיגים מנצנוצים כבדים, אני מתה על זה! ואיזה שואו היא נותנת. אז מי אמר שאין סטייל בקיבוץ?!

 הפריט הכי ישן והאהוב עליי ביותר בארון היא חולצה של סבתא שלי משנות ה-60 – בד משי דקיק, צבע ניוד, צורות גיאומטריות רקומות פזורות מקדימה. קלאסיקה. ללא ספק החולצה עברה תלאות בעלייתה ארצה ונשמרה בקפידה רבה על ידי אמי כי זהו פריט הלבוש היחיד שנותר מאמה. לפני כשלוש שנים אימצתי את החולצה וניסיתי גם כן לשמור עליה… עד לפני כשבוע.
חולצת מזל או לא? לבשתי אותה למבחן בסטטיסטיקה באוניברסיטה. 10 דקות לפני המבחן הלכתי לשירותים (אסור לצאת בשעה הראשונה) וכשפתחתי את רוכסן המכנסיים… החולצה נקתקעה בתוכו. נאבקתי, ניסיתי למזער נזקים אבל מלחץ המבחן התייאשתי וקרעתי אותה.
רק אחרי המבחן קלטתי את מה שעשיתי.
בכי, עדיין לא סיפרתי לאמא שלי

יש לי חולצה מתנועת נוער בחולון- חצ"ב…
בתנועה הדרכתי ,בעיקר בשכונה הכי קשה בעיר ולמדתי כל כך המון על ילדים ועל כמה מדהימים וככה נותנים הם.
למדתי שאין ילדים רעים אלא כאלה שמקבלים פחות חום בבית, זה נתן לי את האפשרות להודות יותר על מה שלי יש.
את החולצה הזו אני לא לובשת אפילו לישון אבל היא לא תצא לי מהארון גם בשנים הרחוקות יותר שיבואו..

הכי פשוטה, הרוסה שיש אבל הכי מלמדת שבעולם..

 בערך לפני שלוש שנים הצבע הצהוב שלט חזק .קניתי חולצה יפה צהובה שאני לא יכולה להפרד ממנה למרות שלא ילבש אותה עוד .היא תלויה בקולב וקשה לי להפרד ממנה.תמיד שאני מחליפה בגדים בעונה אני משאירה אותה בארון ולא יכולה לתת אותה או לזרוק.כי היא עדיין יפה אני פשוט משאירה אותה אולי הצבע יחזור לשלוט.

 כשהייתי קטנה הייתי עם אחותי באותו חדר. ליד מדף הבגדים שלי היה את מדף הבגדים שלה, ותמיד צצה לנגד עיניי חולצה לבנה, צמודה ,יפיפיה. לא העזתי ללבוש אותה בחיים כי תמיד הייתה לי בטן לעומת אחותי שהייתה רזה תמיד.
יום אחד אחותי הראתה לי את הבגדים שהיא מתכוונת לזרוק וביניהם הייתה את החולצה הלבנה האגדית. מיד לקחתי אותה ודחפתי אותה לארון שם היא שכבה שנים רבות. רק לאחר כמה שנים היה לי את האומץ לנסות ללבוש אותה, וכשלבשתי אותה.. לא היה לי אכפת שהיא אולי חולצה ישנה.. זה היה הגשמת חלום

לפני כמה שנים היה לי סווצ'רט שחור,גדול וטיפה גברי שהיה הסווצ'רט האהוב עליי. הייתי הולכת איתו המון,ולמרות שאמא שלי כל פעם אמרה לי לזרוק אותו כי הוא ישן ומסמורטט לא רציתי,המשכתי ללבוש אותו הרבה שנים אחר כך.
לפני כמה ימים הפכתי את כל הארון שלי במטרה למצוא אותו,אך לשווא. חיפשתי וחיפשתי ואז נזכרתי במה שאמי אמרה לי, שכדאי לי לזרוק אותו.
הלכתי ושאלתי אותה אם היא זוכרת איפה הוא ואז היא אמרה לי את הדבר שחששתי ממנו מכל, היא זרקה אותו בלי ידיעתי..

אני שומרת את השמלת בת מצווה שלי עד היום ולא מוכנה לזרוק אותה . האירוע היה סמל מעבר לבגרות בחיי והשמלה היפה מהווה חלק נכבד מהמהפך לאישה אחראית ובוגרת אך אם זאת עדיין לנערה שובבה שהחיים בתחילת דרכה ולכן אני לא מוכנה לזרוק אותה כי היא מסמלת את ההתחלה של מה שהפכתי ליהיות היום …

 לפני בערך 6 שנים נסעתי לתאילנד, זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי באופן עצמאי- הייתי בת 22, אחרי צבא, לפני לימודים. אני זוכרת שמאוד הסתחררתי משפע הבגדים שהיו שם, במחירים מצחיקים. זו הייתה תקופה בה עשיתי דיאטת כסח, בה ירדתי המון ממשקלי והייתי מאושרת מכך. כתוצאה מכך הרבה בגדים שרציתי נראו עלי טוב, מה שלא קרה לפני כן. חזרתי לארץ עם מזוודה מלאה והרבה אושר, וכשאבי ראה אותי באולם מקבלי הפנים נפלו פניו- נראיתי כמו שלד. לי כמובן לקח הרבה זמן לראות זאת ולהבין. היום אני נמצאת במקום אחר, ועם הבגדים הללו כבר לא הולכת, אך הם נשארו בארון כמזכרת מטיול מעולה אך גם מחוויה לא פשוטה של דימוי עצמי…

פריט הלבוש שהכי זכור לי ועליו אני שומרת עד היום הוא סינר שסבתא שלי תפרה לאחי כשהיה תינוק. הסינר עבר בין כל האחים ואני האחרונה שהשתמשתי בו, ועד היום הוא שמור אצלי במגירה. מבחינתי הסינר מעלה זכרונות נעימים מהילדות, מבית סבא וסבתא. לצערי סבא נפטר וזהו אחד הפריטים שאשמור עליו תמיד ואין דומה לו כי סבתא תפרה אותו לפני 30 שנה כשהיא וסבא גרו יחד והיה לנו לאן ללכת. היום סבתא כבר לא גרה בבית ועצוב לי כשאני רואה את הסינר. בשבילי הסינר הזה הוא הרבה יותר מסינר. זהו משהו שאין מילים היכולות לתאר את התחושות, הזכרונות, הגעגועים… לבית סבא וסבתא, ולסבא בפרט.

 תמיד שואלים אותי "למה השמלה המזעזעת הזאת עדין אצלך". חברות שלי תמיד אומרות "תזרקי תזרקי!!". אני חייה עכשיו בדירת חדר, באמת הדירה הכי צפופה וקטנה שאתם יכולים לדמיין. אז כדי להפוך אותה למרווחת ומסודרת עד כמה שניתן אני תורמת או זורקת כמה שיותר. רק דבר אחד לא משנה מה אני אשאיר אצלי, שמלה תכלת מרקר שמצוייר עליה פרפרים בכל צבעי הקשת. עד היום אני לא יודעת למה קניתי אותה ובכלל היא גדולה עליי בכמה מידות. אבל זה מהדברים שאי אפשר להסביר פשוט הוקסמתי מהשמלה. ולמרות שאין לזה כלל הגיון השמלה המזעזעת הזאת תמיד תישאר אצלי בארון ואפילו אם אין בשבילה מקום. היא מיוחדת בשבילי…

 תמיד הייתה לי חיבה לאופנה,מהרגע הראשון שאני זוכרת את עצמי. בילדות תמיד הייתי מייעצת לאימי וחברותיה מה ללבוש. והיה לוקח לי זמן רב בחנות לבחור מה ללבוש. תקוע לי בזיכורן הרגע בו מצאתי את מכנסי הג'ינס שהיו מעט מעל הברך, כמובן יישר מיהרתי לקנות אותן. והחלטתי שהם יהיו הבחירה המושלמת למכנסים שאיתן בפעם הראשונה אני יצעד לבית הספר-ליום הראשון של כיתה א'!!! כידוע טרנדים באים טרנדים הולכים, וזה כבר לא היה מגניב ללבוש מכנסים שמגיעות כמעט עד הברכיים. אז המכנסיים נאלצו לשכב בארון המון תקופות. יום אחד תקף אותי פרץ סדר והתחלטי לעבור על כל פריט בארון, ולתדהמתי המכנסים עדין היו בארון. רק בשביל לצחוק הראתי את המכנסיים לחברות ולאחת מהן קפץ רעיון שהם יכולות להיות מהממות בתור מכנסיים גבוהות. מדדתי אותן והייתי בשוק הן ניראו בדיוק מושלם לגוף(ואני לא רזונת פעם פשוט הייתי שמנמנה). מאז אותו הרגע אני מרבה לצאת איתם לבילויים. ואת הסיפור שכתבתי כאן כל החברים שלי כבר יודעים. מה שבטוח שאותם מכנסיים יהיו אצלי בארון לנצח נצחים.

 טוב בנות, אני מספרת את הסיפור הזה ותוך כדי נושכת שפתיים. מדובר בסיפור אמיתי שכל פעם קצת שובר לי קצת את הלב אבל גם מעלה לי חיוך ממזרי על השפתיים. חברות טובות שלי טוענות שזה סיפור לסצינה נהדרת לסרט. כשהייתי בת 21 נסעתי למיאמי לבקר את אבא שלי. אבא שלי התגרש מאמא והתחתן עם אשה אחרת ונולדו להם 3 ילדים.
אשתו של אבי לא אהבה אותי במיוחד למרות שהייתי מתוקה אמיתית. כנראה שהדמיון לאמא שלי עשה לה לא טוב. גרתי אתם באותו הבית והרגשתי כמו סינדרלה: ניקיתי, סידרתי וכלום לא עזר. הגרוע מכל קרה: אמי החורגת לקחה את כולנו לשופינג וקנתה כמויות אדירות של בגדים לאחיות החורגות שלי ולי היא לא קנתה כלום. התיישבתי מחוץ לחנות וכמו תינוקת בכיתי ובכיתי ובכיתי. אשה שעברה ליד אמריקאית נוצצת כזאת ומטופחת מדי, עצרה לידי ושאלה מה קרה. אפופה ברחמים עצמיים ובגעגועים עזים לאמא האמיתית שלי ספרתי לה הכל. האשה האמריקאית הגיבה באופן שלא ציפיתי. היא קיללה קללות איומות באנגלית והודיעה לי שעכשיו היא מפצה אותי על האבל החמור שנגרם לי. היא שאלה אותי מה אמי החורגת הכי אוהבת ללבוש. עניתי חיוורת כולי שהיא קונה לעצמה לנג'רי בויקטוריה סיקרט. האשה הבלתי צפויה הזו חייכה חיוך של ניצחון וכעבור 10 דקות מצאתי את עצמי מודדת את התחתונים והחזייה היפים שראיתי בחיי. האשה צחקה צחוק של ניצחון ואמרה לי: אני קונה לך את זה כדי שתסתובבי עם זה מול האמא החורגת שלך ותוציאי לה את הנשמה…
טוב בנות, לא העזתי. מתתי להעיז אבל כל העסק הזה היה גדול עליי. אבל.. כשחזרתי לארץ קראתי לחברות הכי טובות שלי וגם לאמי היקרה לבשתי את הסט ושמתי חלוק. ספרתי להם את הסיפור ופתחתי את החלוק. טוב, אתן רק יכולות לדמיין את הצחוק הגדול שהשתולל שם… והאשה שקנתה לי את הסט.. אני לא יודעת איפה את היום. אבל אין אין עלייך…

 הבגד הישן האהוב- גופיה פשוטה, מהבד שלא מתוח על הגוף, עם לבבות קטנים צבעוניים. היו לי כל כך הרבה בגדים יפים ונוצצים, אבל כמו כל ילדה- אני רציתי את ההכי פשוט :)

 טוב אז פריט הלבוש שלי שלא אסכים בחיים ליזרוק זה שמלה פרחונית ששמורה לי עוד מכיתה ג זה בדיוק אותה שמלה שלבשה מדונה בקליפ love profusion ובתור ילדה קטנה תמיד הייתי מדמינת שאני מדונה הייתי לובשת את השמלה הזו ומתחילה לירקוד ולשיר והיא הייתה המודל לחיקוי שלי אבל זה מוזר שרק השנה כל האופנה הפרחונית חזרה כי לפני שנתיים בערך הייתי מסתכלת על השמלה הזו ופשוט היה בא לי להקיא והיום אני מסתכלת על השמלה בצורה שונה ואפילו השמלה עוד עולה עליי וזה נראה כמו טוניקה

 מילדות אמא שלי תמיד אמרה לי לשמור בגדים , אף פעם לא לזרוק כי פריטים ישנים תמיד חוזרים לאופנה ותמיד אמרתי לה אמא זה שטויות כי עדיף שיהיו מעט פריטים בודדים חדשים ויפים ולא הרבה הרבה הרבה בלאגן באמת שלא ראיתי שום טעם בזה ואת הויכוח הזה היה לנו כל הזמן עד לפני שנה , לפני שנה אמא שלי ישבה איתי יום אחד והוציאה חולצה אחת ויחידה שהיא שמרה מגיל 16 (היום היא בת 55) היא נתנה לי אותה והחולצה הייתה מהמממממתתתתתת !!!! היא סיפרה לי שבדיוק כמוני היא לא הקשיבה לאמא שלה ותמיד זרקה ושזה היה הדבר היחיד שנשאר לה מהמלתחה הישנה ושכשהיא הבינה כמה זה יכול להיות מגניב כבר היה מאוחר מידיי כי כל בגדיה הישנים נזרקו , באותו היום הבנתי את המילה וינטג' באמת והבנתי שאופנה תמיד חוזרת ושחשוב מאוד לשמור בגדים ישנים , אגב החולצה מושלמת ויש לי אותה עד היום ואין אפילו פעם אחת שאני לובשת אותה ולא עוצרים אותי ברחוב ושואלים מאיפה היא ומחמיאים , ואני תמיד עונה : זו חולצת וינטג' של אמא שלי מילדותה וכבר אין כאלה , רק לי יש :) אמא תמיד צודקת חברות , לא בכדי אמא יש רק אחת :) :)

יום אחד חזרתי מהגן ואימי הביאה לי מתנה. היא קנתה לי חולצת בטן עם כיווצים בשרוולים ובבטן. החולצה היתה בסגנון ריטה וכל כתפיי היו חשופות. בנוסף על החולצה היו ציורים של פירות (משום מה אני זוכרת רק את האגסים). הייתי אוהבת כל כך את החולצה שהייתי מסתכלת על הפירות שעות מול המראה. היום בדיעבד אני חושבת שזאת חולצה מזעזעת!! אבל מה לעשות כילדה היתה מוכנה ללבוש אותה כל יום.
החולצה הזאת כנראה היתה ממש מיוחד עבורי כי זה פריט שלא נשכח מזכרוני משום מה. הוא חרוט טוב טוב בעברי.

 היום יום שישי, תכננתי כבכל יום שישי להפגש עם חברותיי הטובות, לרכל על המסיבה מאתמול בערב להעביר ביקורת נוקבת וחריפה ( אך בפנים לקנא באומץ ובתשוקה) על הבחורה מהמשרד שגררה את בן זוגה לשירותים לבצע בו את זממה מבלי לפחד שהבוסית הגדולה עלולה להכנס להטיל את מימה ולשמוע את …..
אבל…. במקום נתקעתי עם הרכב באמצע איילון חסרת תושיה לבדי במחלף . מכוניות צופרות מתעלמות מהעלמה במצוקה שמתחננת לעזרה. למזלי הגדול האביר על הסוס הלבן הפרטי שלי הגיע ועזר לי להחלץ מהצרה. אך לבית הקפה לא הגעתי, את קניות השבת השגרתיות לא ערכתי. וככה יום שישי בלי רכילות ובלי שמלת שבת חדשה. חייבת פיצוי משהו שימתיק את הגלולה המרה.

אני בת 31
 שאני ובעלי היינו חברים המתנה הראשונה שלו בשבילי היתה ג'ינס של לי קופר
כחול כהה עם הדפס של פרחים אדומים, גזר גבו ומתרחב למטה.. |(מזעזע…)
זה היה לפני 11 שנים…
שעד היום אני שומרת בארון אבל היום שהגזרה הגבוהה חזרה לאופנה אז קיצרתי אותו ושוב אני לובשת אותו…

אני בת 28 בהריון חודש 6 עם בטן עגלגלה , עד חודש 5 לא ידעו שאני בהריון כיוון שהייתי רזונת ודי גבוהה .
הפריט שאני שומרת לי בארון הוא מיכנס גינס מידה 36 , לאחר שאני ילד בעזרת השם את בני הבכור אני יעשה הכול כדי לחזור למידה לגוף שלי לפני ההריון :).

אחד הפריטים שאני הכי אוהבת זו חולצה של נירוונה שקיבלתי מידיד טוב שלי ליום הולדת 16, הוא ידע שאני מעריצה שרופה של נירוונה והזמין את החולצה בעיצוב אישי כך שלא תוכלו למצוא אותה אצל אף אחד בעולם חוץ ממני .. כל פעם שאני פותחת את הארון ורואה אותה מסתתרת מאחורה בין הבגדים אני נזכרת בשנים האלה שהייתי נערה מורדת ועקשנית. היום מן הסתם אני כבר לא לובשת אותה וגם אם הייתי רוצה היא ממזמן כבר לא במידה שלי :D יש לי גם טייץ בצבע ניאון שמתאים בדיוק לחולצה הזאת ואני זוכרת שתמיד הייתי לובשת אותם ביחד .. גם את הטייץ אני מאוד אוהבת כי הוא מיוחד אז אני תמיד שומרת את שניהם ..
ואני ממש רוצה את האוברול כי ראיתי שבוע שעבר משהו די דומה אבל הוא היה יותר מדי יקר :(

לפני כשנה מצאתי בארון של אמי חולצה בסגנון ריקודי עם. חולצה שרכשה בחנות בתל אביב בשלהי שנות השישים. חולצה לבנה עם רקמה כחולה, לקחתי את החולצה ותליתי אותה בארון התלייה שלי בידיעה שאני לא אלבש אותה לעולם, אך בכל פעם שאני מסתכלת עליה עולה לי תמונה של רחוב תל אביבי ישן מלא בריחות התקופה.

כשהייתי נערה ועוד כזו המכורה לסרטי נעורים… רציתי מעיל פוטבול אדום-לבן. יום אחד מצאתי כזה והורי קנו לי אותו. לבשתי אותו המון וכשהתבגרתי היה לי קשה מאוד לתת אותו. עד היום אני זוכרת בדיוק כיצד הוא נראה ויש לי גם תמונה איתו.

 שימלת קטיפה קצרה צמודה עם תחרה בחזה שלשבתי למסיבת כיתה הראשונה{של הבוגרים} שלי בכיתה ז '

עד גיל 12 הייתי הילדה הכי גבוהה בכיתה, זו שכולם שאפו להיות בגובה שלה. כנראה שפתחו לי עין כי מאז לא גבהתי ולו בסנטימטר אחד. מאז הייתי בתסביכי גובה כיוון שהפכתי להיות הכי נמוכה בכיתה (1.50). הייתי קונה נעליים עם פלטפורמות ענקיות וגסות כי זה גם מה שהיה באופנה – הפלטפורמות שנראות כמו נעלי ספורט עם תוספת של 10 סנטימטר גובה. היום, בגיל 23, השלמתי עם הגובה שלי ואני נועלת גם נעליים שטוחות, אבל עדיין שמרתי זוג אחד למזכרת וכל פעם שאני פותחת את מגירת הנעליים, אני מזדעזעת מחדש – איך היה לי אומץ לצאת ככה מהבית?!  

יש לי חליפה בארון מיוחדת במינה בצבע אדום שקניתי בגיל 15 מהתחנה המרכזית בתל אביב,שם היינו קונים בגדים לחגיגות מיוחדות.
הפעם הראשונה שלבשתי את השמלה הייתה באירוע בת מצווה של חברי המשפחה וכלת בת המצווה לבשה את אותה החליפה שקניתי,אין ספק שזו הייתה הרגשה לא נעימה ויוצאת דופן,במהלך האירוע ביקשה אם הילדה שאוריד את העליונת.
עד היום אני שומרת על החליפה ובכל פעם שאני פותחת את הארון אני נזכרת בסיפור הזה ועולה הזיכרונות מהעבר.

 בארון שלי שכבה שמלת V עם כתפיות בצבע שחור שנקנתה בשנת 1978, לחתונה של אחותי, בתקופה של השירות הצבאי (הייתי חיילת). השנים חלפו לאט, והשמלה נדדה איתי לדירות השכורות שלי, ובכל שנה, עם חילופי העונה, בכל פעם שסדרתי את הארון, הסתכלתי עליה, הרמתי אותה כדי לזרוק אותה, אך משום הלב לא נתן לי והיא חזרה שוב לארון. וכך, מבלי לשים, חלפו להם השנים והשמלה נדדה איתי מדירה לדירה. בינתיים, הספקתי להתחתן ולהוליד שתי בנות מהממות.
לקראת פסח 2010, הגיעה שעת ניקיון הארון, והשמלה שוב הציצה לה על הקולב, קורצת לי ומעלה זכרונות! בהחלטה של רגע, היא נותרה לה במקומה. שבועיים לאחר מכן, קיבלתי טלפון מוקדם בבוקר מבתי שבו הודיעה על אירוסיה. השמחה היתה גדולה כמובן והקשר לשמלה הוא: בחגיגת האירוסים שלה, היא לבשה את השמלה וכך נסגר לו מעגל החיים. היום, היא מחזיקה את השמלה אצלה בארון ולא מתכוונת לזרוק אותה!! מי יודע, אולי היא תעבור לדור שלישי….

 יש לי בארון מכנסי ג'ינס בהירים פדלפון ודי גבוהים שאמא שלי בצעירותה נהגה לחרוש עליהם ומשום מה שמרה לי אותם.אולי איכשהו היא הצליחה לנבא שהם עוד יחזרו לאופנה.אני חייבת לציין שהם מדהימים אבל אני ממש לא מסוגלת לחשוב על ללבוש אותם או לחלופין לזרוק אותם….אולי נשמר לדור הבא!!!

 התמזל מזלי ונולדתי לסבתא פאשיוניסטה מדהימה שגם בגיל 86 בנות 25 שואלים אותה על פריטי הלבוש שלה כי הם כל כך מיוחדים….באחת מהנבירות המשותפות שלנו בארון קיר העצום שלה נתקלנו בבגדים שלה מהתקופה שהיא הייתה בת 26..בגילי.
מהארגז יצא פריט מדהים- שמלת נשף שנתפרה במיוחד שלה ב-greecian drapery, שמלה בעיצוב יווני קלאסי בצבע אדום רובי.את האיכות של התפירה כבר לא רואים היום והאלגנטיות והעדינות פשוט קורנים ממנה…ממש מרגישים שהיא הגיעה מעידן אחר עם תפישות שונות לגבי מה זה אישה ומה היא צריכה לשדר. את השמלה לקחתי אליי ובערך פעם בחודש אני נכנס בי דחף עז למדוד אותה ולקבל הרגשה קצת שונה ממה שאני מקבלת מהבגדים הרגילים ( היותר מודרניים) שלי…ללבוש אותה מחוץ לבית כנראה לא תהיה לי הזדמנות אבל תמיד יש לי את הפעם הזאת בחודש.. :-)

 יש לי חולצה עם פסים בצבע כחול אדום שלא הייתי לובשת אותה היום,
זו הייתה בעבר החולצה הכי האהובה עלי.
בגלל הצבעים
כחול-שמים
אדום-עגבנייה

בגגל שכל דבר הייתי אוכלת היה מלווה בעגבניהה

יש לי אוברול קטן וחמוד מינקותי הנושנה שאני לא מתכוונת לזרוק או לתרום גם תמורת אלפי שקלים. הוא ירוק עם משבצות אדומות, משהו שאם היה במידה הגיונית לי היום, היה כל כך באופנה… אם הייתה לי ילדה עכשיו (היי אני רק בת 21, אל תשפטו!) בדוק הייתי מלבישה אותה באוברול המקסים הזה.
אני אומרת לכם, אם אי פעם תיתקלו בילדה שיקית ברחוב – תזכרו אותי, זו תהיה הילדה שלי. ;)

 ברצוני להגיב למתנה של יום שישי, זה אחלה דבר ואחלה פרסים אבל מידי שבוע אני שמה לב לתשובות של בנות מקסימות ותשובות כל כך מקוריות ונדירות, אבל תמיד הזוכים הם התשובות הכי יבשות הכי לא מעניינות, ותסלחו לי על היושר אבל התשובה של שבוע כך כך משעממת וכל כך לא עניינית שזה עצוב.כאשר אתם מבקשים תשובה מקורית שימו לב באמת למקוריות ולא לשטויות. עצוב ומאכזב